1. מה אתה חושב על השיר החדש שלך?
הסביבה המידית שלי מורכבת מטיפוסים קוטביים. יש בה אנשים (כמוני) שאף פעם לא ממש מרוצים ממה שהם עושים. שתמיד ימצאו את הבאג. שתמיד ייקחו את המיקס החדש של שיר שהם מעורבים בו למערכת הסאונד הכי נחותה בשביל לבדוק אם הוא עובר גם שם. שתמיד יחפשו את האיש מהשורה האחרונה באולם שמשחק לו בסלולרי באמצע הבלוז הכי רגשי שהלהקה שלהם מנגנת.
אני מקנא בחברים שלי, מוסיקאים, כותבים, במאים, שדרי רדיו, שמאוהבים במה שהם עושים. שצוחקים בפה גדול מהבדיחות של עצמם. שחושבים באמת ובתמים שהשידור האחרון היה מ ד ה י ם. שמקשיבים לשיר החדש רק במערכת היי פיי שתיתן לו את הכבוד המגיע לו. שמחייכים בהבנה מלאה למחמאות אחרי הופעה.
אני באמת מקנא בהם. קחו תעשו ניסיון ותציגו את הדבר החדש שלכם (לא משנה מה: שיר, סטארט אפ, תוכנית עסקית, מאמר בליבא) לפני מישהו, אחרי ששטפתם את המוח שלכם שמדובר בפסגת היצירה האנושית. קרוב לוודאי שהבן אדם ייסחף גם. אבל אם לחילופין תגיעו עם אותו התוצר ותשאלו אותו מה לא טוב בו – או הו, הוא ימצא טוב טוב מה לא טוב בו.
2. לפעמים פשוט אין קליטה
ברור שיש יתרונות מובהקים גם לביקורת, לחשבון נפש ולחברים שיודעים לזהות פגמים. אבל אני מוצא שבניגוד לדעה הרווחת, אנשים שנוטים לביקורת עצמית הם לא יותר רציונליים מאנשים שעפים על עצמם. כאן יש הרבה רצון ורגש ושכנוע עצמי. וגם כאן. וכולנו באופן כללי נוהגים לייחס הרבה יותר חשיבות למה שנדמה כחוזקות או כחולשות שלנו בהשפעה על עיצוב המציאות ומתעלמים מהעובדה שיש עוד כמה פרמטרים שמשפיעים עליה.
אפילו משה, המובחר באדם, הענו מכל אדם, יוצא מפרופורציות כשמדובר במה שנראה לו כנקודת התורפה שלו – היותו כבד פה וכבד לשון. וכשהניסיון הראשון שלו להוציא את ישראל מעבדות מצרים מסתיים בהכבדת העבדות ובייאוש נורא של בני עמו מהאפשרות להשתחרר ממנה, הוא "מאשים" את ערלות (אטימות, כבדות) הפה שלו ואפילו את האל שבחר לשלוח גמגמן לא יוצלח כמוהו למשימה.
הכתוב מספר שהסיבה האמתית לכך שישראל לא שמעו למשה היתה מצב פיזי ותודעתי של קוצר רוח ועבודה קשה. רטוריקן גדול או כבד לשון ומגמגם, מבחינתם המיקרופון סגור ממילא, האוזניים באטמים והראש עסוק בלשרוד ולעבור את היום. אין קליטה.
מה עושים כשיש לך שליחות, רעיון, משהו טוב להעביר ואין קליטה? הולכים לישון, קמים בבוקר ודופקים עוד פעם. זה מה שהשם מצווה את משה. וזה פרק א' במדעי הענווה.הכל מחכה לך שתתפתח. אבל לא הכל תלוי בך.
3. כבד פה וכבד לשון
בשבוע הקרוב תוכנית הרדיו שלי, "המחסן", עומדת להתרחב מתוכנית מוזיקה בת שעה לתוכנית מוזיקה ושיחות בת שעתיים. אני אוהב לדבר עם אנשים ברדיו. וכבר יודע שאנשים אוהבים הרבה יותר לדבר ברדיו מאשר לשמוע את עצמם אחר כך. זה נורא מביך כל ה- "אהההה…לדעתי אני חושב ש…אה…. היינו יכולים…אהה… להיות חברה הרבה יותר…אה… מגובשת ושמחה, אם רק…אה…היינו שורקים יותר ו…אה…מדברים פחות."
אבל אני דווקא מעדיף אנשים שחושבים כשהם מדברים. וסימן ההיכר שסיגלתי לעצמי, שעובד ברוב המקרים, הוא שדווקא בן אדם שמדבר איתי ב…אה… אני מאמין לו.
4. כבד פה וכבד לשון (2)
ואכן התפיסה המקובלת של תכונת הכבד פה וכבד לשון של משה היא של אדם שלא "נואם". שחושב כשהוא מדבר ועל מה שהוא מדבר.
אבל יש גם דרכים אחרות שמציצות מהכתובים. שימו לב לעובדה שגם פרעה "כבד" (מלכתחילה לבו כבד, ואחר כך האל אף מכביד את לבו) וגם משה "כבד" – כבד פה. בפרעה כובד הלב מיתרגם לגאווה, לאגוצנטריות, וראיית העולם כסובב סביבי (כבד מהמילה כבוד).
על פי אותו סרגל הרי שהכבדות או ערלות הפה של משה, היא סוג של שררה וחשיבות פסולה שמשה מצא בכוח הדיבור האוטונומי שלו. זה ההבדל העמוק בין נקודת המוצא של משה לבין זו של פרעה. גם למשה וגם לפרעה יש "כבדות". משה מזהה אותה מהרגע הראשון של ההתגלות ומדגיש אותה שוב ושוב. פרעה חי בהכחשה גמורה. אל בדמות אדם.
ואם כך המסע של ספר שמות הוא בכלל לא של פרעה ומצרים אלא של משה וישראל בדרך לתקן את הכוח הכי גדול שניתן להם – את "הקול קול יעקב" – ולהפוך אותו מפה סתום (פיתום) ופה כבד, ל– פה סח.
5. להתפלל על האויב
בדרך לתיקון הזה, תיקון הדיבור והנבואה שבשיאו יעמוד משה על הר סיני וידבר את שמונה הדברות האחרונות, ברוח נבואה שלא היתה ולא תהיה כדוגמתה, משה עובר תהליך. מהאיש ששואל "למה תכה רעך"? ו"למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?" משה מזכך את כוח הדיבור שלו בתהליך נפלא.
כחלק מהתהליך משה נאלץ או לומד להתפלל על מצוקתו של האויב. שהרי כמה פעמים שפרעה (פה רע) מפציר במשה להתפלל (להעתיר, להרבות בתפילה) לאלוהים שיסיר את המכה מעל מצרים. ומשה הולך להתפלל. מדובר בתפילה שמשנה מציאות. לא מדובר בקריצה או בקומבינה. משה היה צריך להתפלל ממש מתוך הזדהות מלאה עם הסבל והמצוקה של אויבו המר ומשעבד ישראל. אחרת זו לא תפילה. יותר מכך – בעיצומה של מכת הערוב, כשמשה הולך להתפלל על סיומה – נכתב עליו "ויעתר". ורש"י מפרש – "נתאמץ בתפילה". זה לא בא לו טבעי. זו לא תפילה שהלב מושך. הוא היה צריך "לפלל" את עצמו.
ואכן נבואה היא לא דבר שבא "טבעי". וגם הפלא הגדול של הדיבור לא. היום אנחנו חושבים שאנחנו מבינים עד כמה שהדיבור קובע. ואנחנו יכולים אפילו לדבר על זה. אבל אנחנו עדיין לא יודעים לדבר את זה.
יוסי בבליקי הוא מוזיקאי, איש להקת פונץ׳, ושדרן רדיו
