השינה הגדולה

האם יש לנו סיכוי להתעורר מהתרדמת ביקיצה טבעית, או שאנחנו פשוט מוכרחים את המשבר שידחף אותנו לקומה הבאה? יונתן ברג מתפעל, תוהה ומתגעגע בבורמה
השינה הגדולה

אינלה לייק הוא אגם גדול בצפון מרכז בורמה. אגם עליו התפתחו חיים יוצאי דופן והוא רווי בכפרים צפים שבהם מתגוררות אלפי משפחות על המים. ההתחלה, כמו רבים ממעשי וסיפורי האנושות, בנאלית ונובעת ממצוקה: הסיפור מתאר צמד אחים משבט ה"איתנה", שגם היום הם השבט שגר באגם, אשר הגיעו במאה ה-14 לעבוד אצל שליט המקום. הוא ביקש מהם להביא איתם את משפחותיהם. כשהגיעו, גילו שהמקום היחיד שנותר להם להתיישב בו הוא האגם. בלית ברירה הם הקימו על האגם ממש ארבעה כפרים, אשר מהווים את שם המקום, אינלה.

הכרח הפך לתושייה – גם זה סיפור אנושי מוכר- והאגם מלא בהישגים הנובעים מהצורך לחיות על המים. בני המקום משיטים את הסירה בעזרת הרגליים בכדי שהידיים יהיו פנויות לדיג, הם הפכו מומחים בבניית סירות ובעשיית בגדים מצמח הלוטוס, בהכנת טבק המגולגל בעלים- הצ'ורוס- ובחקלאות. אנשי האגם הגיעו להישגים יוצאי דופן בחקלאות: הם פיתחו שיטה ייחודית לבניית ערוגות והסחורה החקלאית שלהם, בגלל אותה שיטה הגורמת לריבוי דשן, נחשבת למשובחת ביותר ונשלחת לכל רחבי המדינה.

גם חיי הדת הפכו ייחודיים. למזלנו, הגענו בדיוק בזמן הפסטיבל השנתי שבו האגם כולו מתרכז בפגודה המרכזית, בה מושבים ארבעה פסלי בודהה למקומם לאחר שיטוט ארוך בכפרי האגם. את הפסטיבל מלווה תחרות סירות בין הכפרים השונים, וזו אולי התמונה המפורסמת ביותר של האגם, ואולי מי מהקוראים ראה אותה- סירות ארוכות שעליהן כמה עשרות חותרים המשתמשים רק ברגליהם.

לפני שהעולם יכריח

כל ההקדמה הארוכה הזאת מבקשת לשרטט משוואה אנושית בלתי מנוצחת ותמידית, משוואה שדחפה את האנושות מהישג להישג, גם כאלה שהנם, בסופו של דבר, שליליים, דוגמת תעשיית המלחמה. המצוקה וחוסר הברירה הם כנראה מקדמי המציאות המוצלחים ביותר. כשאין ברירה, כשצריך להיאבק בטבע, באקלים, בתנאי החיים, במצוקה חומרית, במחלה, אנחנו נהדפים קדימה, שורטים את משטחי ההווה ומעלים את גופנו לעבר השלב הבא, נלחמים ונאבקים ומפסלים מן האין את היש. מעצבים מחדש, שוב ושוב, חיים הוגנים לנו ולדורות הבאים.

האם זוהי גזרת גורל? האם אותו יופי אנושי שראינו באינלה לייק, והוא היה מרהיב – החל מן הטקס הייחודי בו סירה המעוטרת בעוף פלאי מורידה את הפסלים, דרך הדייגים החותרים ברגל ועד מפעלי הסירות – האם כל זה חייב לקום רק מתוך היעדר ברירה, חוסר אפשרות אחרת? האם, במעבר לסיפור ההיסטורי היהודי-ישראלי, יכולנו לבנות את המולדת מחדש רק אחרי השריפה הגדולה והאם היום אנו מסוגלים ללכת קדימה, לאתגר את המובן מאליו, את הצדק המוחלט שלנו רק מול קושי וסבל עד שאיננו מסוגלים אלא לצעוד קדימה?

השאלה הזאת אינה נותרת רק ברשות הרבים, היא יורדת ודופקת על דלת כל אחד ואחד מאיתנו. השינה הגדולה שלנו תמיד מופרעת על ידי מהלומות בדלת ולא על ידי יקיצה טבעית. במקום שנגיד לעצמנו שיש עוד, שתמיד יש עוד מה לסחוט ולהפיק מהעצמי, שתמיד יש עוד יצירתיות ותבונה, יופי ולהט שיכולים להפוך את חיינו למשמעותיים יותר, רחבים יותר אנחנו מעדיפים להידחף, להמתין להכרח. גם אני בישנים, גם אני בממתינים לבשורה מבחוץ שלעתים לא באה חיים שלמים. אבל באינלה לייק, מול הדייגים שמתקדמים בעוד ידיהם פורשות את הרשתות, מול הבתים הצפים שביניהם חותרים ילדים בני חמש בסירות קטנות, נוסעים לשחק עם בני-גילם, מול המערכת הססגונית ויוצאת הדופן שמרשתת את האגם כולו, עברה בתוכי הידיעה כי לפני שהעולם יכריח אותי לשרוט ולהעלות את גופי עוד מדרגה, אני יכול ללמד את עצמי להיות בן שבט באינלה לייק, כלומר, לנצח את הבלתי אפשרי.

נוף רוחני אבוד

דמיינו לעצמכם עמק שטוח, מוקף בהרים, תחום על ידי נהר ובו אלפי בתי כנסת הרוסים-קיימים, חלקם מתרוממים גבוה מהאחרים, חלקים מכורסמים על ידי הזמן ואחרים שמורים יותר. אחדים מהם שטיבלים זעירים וצפופים ואחרים רחבי מידות, מלאי עיטורים ופיתוחים. כעת אתם עולים על אחד מהגבוהים שבהם ומביטים לעבר העמק. מתוך הצמחייה שפורצת בעזובה מתגלים לכם קצות המבנים, אלפי פעימות של אבן, אלפי היכלי תפילה שדוקרים את קצות העצים, אין סוף להם, לכל מקום שהעין פונה היא פוגשת את התפילה המגולמת באבן, את התרבות, המוזיקה והטקסט הציור והרישום האצורים במבני התפילה, המבנים הללו נאגרים בעין עוד ועוד עד שלא נותר חלל פנוי.

עולם עתיק, אבוד, מסתורי, מצוי בבאגאן שבבורמה, היכן שישנם אלפי מבנים בודהיסטיים בעמק רחב, פגודות וסטופות ומקדשים. אין דרך לתאר את המראה הנשקף ממרומי המקדשים, אין דרך להסביר את מה שחשתי מול אין ספור מבני האבן שצצו מבעד לצמחייה, את דרישת השלום הזו מעידן אמונה אחר. אני באמת חש חסר מלים, והייתי חסר מלים מול מה שנראה כמו אלפי פיות המזמרים ניגון עמוק, מנטרה חוזרת של תפילה והלל.

רכבתי בין המקדשים על אופניים, מגיע לנידחים שבהם, ובכולם עמדה אותה הילה מסתורית. היו שם מקדשים עם ציורי קיר נהדרים ואחרים עם פסלים תמירים, אבל כל אלו עמדו חיוורים מול העוצמה הכוללת של העמק. מעולם לא חוותי התרגשות רוחנית מנוף רחב כל כך, היה בזה, כך חשבתי כשנחתי ממראות היום בחדר המלון, התאחדות של שני מובנים של עצמה ויזואלית הקשורה לחוויה רוחנית: הטבע כשלעצמו והמפגש שלו עם ארכיטקטורה המוקדשת לחוויה הדתית. בדרך כלל אנו פוגשים את האחד או את השני, אבל בבאגאן הם מתאחדים, ומכפילים את כוחם הבודד.

אבל היה דבר נוסף, כך נראה, שגרר את אותה התרגשות עזה: העזובה. העצב על החיים השוקקים, על ההמנונים והטקסים, החלפת הדעות, התופים. כשהבטתי ביום למחרת על העמק ניסיתי לדמיין את באגאן ההומה, החיה, שבה אלפי המקדשים היו לרשת תוססת של תפילות. ניסיתי, אבל העמק דמם, השקט הפך את המבנים למצבות ואת באגאן לבית קברות עצום, בית קברות עצום של בתי כנסת.

ואז חשבתי על מזרח אירופה, ואז על ארצות ערב. חשבתי על החיים היהודיים שהיו ואינם, על בית הקברות העצום של בתי כנסת וקהילות. חשבתי על החיים היהודיים שהם באגאן על גבי באגאן. על הכותל המערבי, על בתי המדרש בפולין, על בתי הכנסת במרוקו. עצמתי עיניים וראיתי את התמונה שאותה תיארתי בתחילת קטע זה. ובכל זאת, כשפתחתי עיניים נותרה אותה התרגשות שמחה וחמה מהמראה יוצא הדופן. מדוע? כי באגאן היא עדות בחומר, עדות נחרצת לתשוקה הנמשכת שלנו לחוש את הקיום הרוחני בידיים, באוזניים, בחושים. באגאן היא דרישת שלום מעולם שמלא באותה תשוקה, שממלא את העמק כולו במבני תפילה. העולם העתיק שלנו התרומם שוב, כי גם הוא היה מלא באותה תשוקה,  גם שם היה בית הכנסת ובית המדרש מרכז החיים התרבותיים. המראה בבאגאן ממלא בכוח, המראה הזה מספר שסיפור התשוקה הדתי- רוחני עתיק כמונו, מסובך כמונו, גם הוא מלא בעליות ומורדות, גם הוא נבנה ונהרס, נותר חבוי שנים רבות במעבי הצמחייה והעזובה ואז מתגלה מחדש וגורם לטייל לעמוד בתוכו ולחוש את אותה התרוממות רוחנית שחשו מאות אלפי המאמינים שגדשו את המבנים בתקופת השיא של באגאן, הרחק לפני מאות שנים, המעגל נסגר, באגאן חיה שוב.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *