נונק קיאו הוא כפר קטן, בצפון לאוס, המצוי במרחק ארבע שעות מלואנג פראבנג, כפר המצוי בתהליכי התפתחות מואצת בגלל התיירות, ומואנג נגוי הוא כפר קטן עוד יותר ומתוייר עוד פחות במעלה נהר ou, בדרך אל הגבול עם וייטנאם. ליד כל אחד מהכפרים הקטנים הללו, ישנם עוד כמה כפרים שכנים שאליהם ניתן לצאת לטיולי יום. ההבדל בין הכפרים המרכזיים הללו לכפרים הסמוכים להם תהומי, ולמרות שכולם זעירים, ניתן לראות בבירור, באופן כירורגי, את התהליכים המתרחשים עם חדירת התיירות, כלומר התרבות המערבית, אל תוכם. המעבר מחקלאות לבעלות על מסעדות וגסטהאוסים, חדירת האינטרנט, כל אלו מפלחים את האוויר בין הכפרים השונים ויוצרים מוטציה בזמן ובמקום. בעוד כפר אחד זינק אל החיים המודרניים הרי שהאחר נותר מאחור, ומשקף את הקיום כמה עשורים אחורה.

ומהו אותו קיום מרוחק, הנשקף מן הכפרים ואליו או אל הדימוי הרומנטי שלו אנחנו כל כך מתגעגעים? הנה כמה סימנים שאספתי: בנונג קיאו, בערך בשעה חמש בערב, כשעה לפני השקיעה, כולם עסוקים בפעילות גופנית. מגרשי כדורגל, בדמינטון, כדורעף, פנטק, אופניים, ריצה, כולם יוצאים החוצה לשחק. יום העבודה תם, ושעה אחת של דמדומים עוברת בפעילות גופנית.

בכפר על גדות הנהר שבו עברנו בדרך לטרק מאה המפלים, הייתה מסיבת חתונה – האשה הגיע לגור בכפר יחד עם הבעל. הכפר כולו שבת. המבוגרים ישבו בחדר פנימי ושרו, שותים את הוויסקי המקומי, הלאולאו, הצעירים התגודדו במרכז הכפר ורקדו. בכפרים שאליהם הגענו בהמשך, ראינו את אותו מחזה – רחוב אחד ארוך שבו מתנהלים החיים בחוץ, ובשעות אחר הצהריים כולם מסתובבים בו, מחלפים מלים, צוחקים, הילדים מתרוצצים בעוד המבוגרים מסיימים עבודות בית או מבשלים ועובדים אחרונים שבים מהשדות.

המסקנה העיקרית, שיצאה מכל אותן תמונות היא השהות בחוץ, המרחב הציבורי השוקק, הפגישה היומיומית: מרכז הכפר שהוא מגרש המשחקים ואולם הדיונים. אותה שהות משותפת זכורה לי במעורפל מן הילדות והיא נקטעת באחת עם אירוע מכונן בהתנחלות שבה גדלתי, האירוע המכונן של העשורים האחרונים כולם: חדירת הטלוויזיה. בנונג קיאו כבר רואים משפחות המעדיפות את המסך בשעות ירידת החום. הטלוויזיה היא המסמן הגדול של העולם הטכנולוגי והמודרני, היא מצמצמת המרחקים הגדולה, מכווצת את העולם לגודל מסך קטן, מעבירה במהירות את בן הכפר לתחנות הגדולות של התרבות המודרנית – המין, המטרופולין, המימוש העצמי, הכוכבות. אי אפשר להתחרות ברחוב שמספק המסך, הוא עז יותר, דחוף יותר מכול מה שנגלה מחוץ לחלון.

אבל מהו ההפסד? מה מצוי באותה שהות משותפת שהייתה לנו אז ויש עוד היום בכפרי לאוס, מה הרווח המצוי באותם צהריים ארוכים? עדות, זו התשובה, מישהו שיהיה עד, מישהו שיחזיר לך את עצמך במבט, מישהו שירשום בעיניו את מי שהיית ואת המעבר האטי שלך מילדות לבגרות. העדות הזו, שיכולה להגיח מחברים, אבל גם מספרים, מיצירות אמנות, מבתים ומנוף אוצרת בתוכה את מד הגובה שלך, מסמנת את הצמיחה האטית ולכן מעניקה לך רצף. רצף שבתוכו אפשר להתחיל לגבש את העצמי.

הרצף הזה הוא בדיוק ההבדל ממה שמעניקה לנו הטלוויזיה. עד היום, כשאני לוחץ על השלט אני כפוי לעבור בין כל עשרות הערוצים שוב ושוב, תמיד יש משהו גדול יותר, חשוב יותר, דחוף יותר לראות. ההבהוב מחליף את הראייה, הריצוד מחליף את התנועה בזמן, העדות מתפוגגת לטובת בהייה, כלומר ריקות, כלומר הסרת אחריות.

וזה קצה המשוואה, כי בכפרים בלאוס, מרכז הכפר מסמן אחריות משותפת. העונות מתחלפות שם על כולם, האסונות, ההצפות, הרעב, החולי, אי אפשר להסיט מבט, אי אפשר להתעלם. ואולי, אחרי כל השנים, אני מבין שזה גם מה ששינה את המקום שממנו אני בא, כי יש שם היום פחות אחריות משותפת ויותר בדידות, הרבה פחות שיטוטי צהריים והרבה יותר ערוץ הילדים. בכפרים בלאוס, כמו בכפרים הקטנים לאורך אסיה כולה, עדיין נותר משהו מאותה נשיאה משותפת בעול, אבל גם זה, אפשר כבר לראות, רועד ומתנדנד.

הלוויה יבשה בוייטנאם

לכאורה לאוס ווייטנאם הן מדינות דומות – משטר קומוניסטי, עבר קולוניאליסטי, מלחמות קשות, עצמאות וניסיון להתפתח כלכלית. ובכל זאת, אי אפשר לחשוב על מקומות שונים יותר בדרום מזרח אסיה. מיד עם מעבר הגבול אפשר לחוש את השינוי החד בדמות האנושית שמולך, התמימות מחליפה את עצמה במהירות בציניות, התשוקה לכסף מגיע אליך בגל מהיר, העולם הנאיבי של לאוס מתחלף בכמעט-קשיחות הוויטנאמית. לכסף ולפיתוח המואץ יש בוודאי יד בכך, אבל אי אפשר להסביר הכל במשחקי הכלכלה, יש גם אופי אנושי.

דווקא העיירה סאפה, היעד הראשון שלנו בווייטנאם, הייתה מקום רגוע יחסית. סאפה היא עיירה בצפון-מערב וייטנאם, בקרבת הגבול עם סין. המקום מוקף הרים עצומים, כולל פאנסיפאן, ההר הגבוה בוויטנאם – הרים החולשים על עמקים ארוכים. גולת הכותרת של המקום הם אותם עמקים, המלאים בטרסות אורז מרהיבות ויוצרים ספיראלות ועיגולים מיסטיים למראה, וכפרים קטנים של בני ה'מונג השחורים', שבט אתני המצטיין בלבוש יפהפה, שחור כמובן, מנקדים את העמק.

באחד הימים יצאתי להליכה בין הכפרים והגעתי בשעה של התרגשות לכפר קטקט. הכפר כולו התגודד על טרסת אורז יבשה. בירור באנגלית משובשת גילה כי מדובר בטקס "הלוויה יבשה" כלומר, במילים שלנו, אזכרה. בין כמה קני במבוק מעוטרים נחו בגדיו של הנפטר, מול הבגדים נחו מנחות עבורו- בשר ואורז ובננות. מתחת לאותה מצבה זמנית ישבו הנגנים וניגנו על התופים והחלילים, ומתחתם עמדו סירי הענק וכמה מבני הכפר עמלו על הבישול. ההסבר שקיבלתי היה, כי ההלוויה היבשה אורכת לילה ויום. באפלו נשחט לצורך האירוע ובשרו יחולק לבני הכפר. כל משפחה מביאה כמה שקי אורז וכמה ג'ריקנים של יין אורז בכדי לעזור למשפחה האבלה.

יין האורז היה, לכל הדעות, מרכז העניין. המנהג המקומי הוא כזה: מי שאתה תופס בו חייב לשתות איתך כוסית, ואז חייב לתפוס מישהו אחר והלה חייב לשתות עמו. אתם יכולים לדמיין לעצמכם איך זה נראה בצהריים היום: משחק תופסת עצום, מרדפים על פני הטרסות, משחקי חיזור בחסות חוקי השתייה ושיכורים ראשונים שקמו ונפלו בין הטרסות. מדי פעם הנגנים פצחו בקינה והכל שתקו, אבל לאורך כל הזמן נשמר מתח עדין ונכון בין עצב לשמחה, בין חגיגה לאבל, בין פרידה להיזכרות.

הטקס הזה הבליט בעבורי את מה שהוא די גלוי במזרח, לפחות בחלקים מסוימים שלו, למשל בסין ודרום מזרח אסיה – האמונה הרוחנית החזקה ביותר, הפרקטיקה העמוקה והמושרשת ביותר היא, עבודת האבות – התייחסות לדורות הקודמים כגורמים פעילים בחיי הרוח, כמי שיש לנהוג בהם כבוד ולרצות אותם.

יש בכך היגיון רב – אלו שנתנו לנו חיים, מעורבים כל העת באותם חיים. האמונה הזאת נדחקה מעט מפני הדתות הממוסדות, יש כמעט בושה לעתים באותה אמונה עתיקה, כאילו היא קרובה מדי לחיי החומר, כאילו לא הרחיקה מספיק לעבר המיתי והסמלי, כמו יש בעבודת האבות משהו המקדש את האדם ולא את האל. כמה מגוחך היה לראות את הכנסיות שצמחו בלב הכפרים הללו, פועל יוצא של השלטון הצרפתי והמיסיונריות. כמה תלוש לראות הדבקה של סיפורים רחוקים במקום שבו האמונה חיה בניקיון כה גדול, ברצף המועבר מדור לדור, כמה מתנשא ומנותק צריך להיות בכדי להעדיף תפילה על תפילה, בית אל אחד באחר, למחוק את השפה המקומית למען שפה זרה.

אם כבר, הרי שהדבר היחידי שאפשר לעשות מול "הלוויה יבשה" שכזו, מול מופע של דבר רחוק ושונה ואחר כל כך הוא ללמוד, ללמוד עוד שפה במילון של יחסי הרוח והחומר, עוד מנגינה בין המנוני ההלל והכאב האנושי. לשאול את עצמך מה אתה יודע על אבותיך, מתי אתה נזכר בהם, מה תפקידם בחייך? לשאול את עצמך על הקהילה שלך, מתי היא התכנסה כולה כדי להיזכר באבות, מתי היא התאחדה בהווה בכדי לדעת את העבר, עד כמה נשמר הרצף ועד כמה כל אחד מאיתנו לעצמו.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר