שפע יופי, שפע חרדות

מה גדול יותר, ההדר הגדול והפלא של המציאות, או החרדה שנובעת מהקושי לתפוס ולהכיר את כל זה?
שפע יופי, שפע חרדות

האי קט-בא שבווייטנאם מציג את חיי האי במלואם- שוק דגים עצום בקצה העיירה המרכזית, ספינות דייג מטלטלות במים לאורך כל שעות היום, תחושה של קהילה קטנה וקרובה, חיי חוף פעילים וריח תמידי של ריחוק מהמרכז. אבל בעבור התיירים הרבים שפוקדים אותו, האי הוא בעיקר נקודת יציאה נוחה וזולה לשייט בהלונג ביי, מפרץ שהפך זה מכבר לתמונת נוף מוכרת, אולי זו המזוהה ביותר עם וייטנאם: צוקים אדירים, הרי קראסט מרהיבים – אלפים מהם, המתרוממים מתוך המים ויוצרים אין סוף איים משוננים של אבן שחורה וצמחייה צפופה.

לאורך כל שעות היום מתרוצצות סירות התיירים, אלו העצומות והמאובזרות המכילות את האמידים יותר ואלו הקטנות יותר המכילות את התרמילאים, בין ההרים. הנוף יוצא הדופן מעורר במהירות תחושות סותרות, יופי, כמובן, הנאה מול האסתטיקה יוצאת הדופן המשלבת עוצמה שנובעת מחיכוך של כוח האבן בכוח המים – ועדינות הנובעת מאותו חיכוך בדיוק. אבל, עוד משהו מזדנב מיד לאחר היופי: איזו הכרה בקטנות, איזו הצטמצמות פנימית, קיפול של הגוף מול עוצמת הטבע, הגודל שלו, התנועה הבלתי משתנה לאורך אלפי שנים, מול חוסר העניין שלו, אולי אפילו בוז, לאותן סירות זעירות הנעות סביבו.

התחושות הסותרות הללו הן, בתמצות, השילוב שפוגש את האדם מול טבע פתוח, בלתי מבוית, החותר אל האופק והלאה. באותו רגע על הספינה יכולתי לראות את הדמיון או השוויון בין התחושות הללו לבין החוויה הדתית. בדיוק אותו הדבר מתרחש בעמידה מול רגע רליגיוזי, מול יציאה מהסדר לעבר האופק האחר – זה הרוחני והנפשי. מיד עם חדירה לאותו מרחק, מזנקים בתוכי היופי והחרדה, ההתרחבות הקשורה לשפע, להדר, לסיבוך הנפלא של המציאות, וחרדה הנובעת בדיוק מאותו שפע שהופך לריבוי מאיים, ההדר שהופך לחוסר התמצאות, הסיבוך שהופך מפלא להתקפה על היכולת שלי לתפוס, להכיר, לעצב ביטחון המורכב מאותה תפיסה והכרה. מול הצוקים האדירים, מול כל סוג של צוקים אדירים, יהיו אלו המשפחה, החברה או הבדידות, אנחנו נזרקים במהירות בין הקטבים השונים בתוכנו.

מערות

במרכז המפרץ הספינה הטילה עוגן ואנחנו, קבוצת המטיילים שהייתה מורכבת מטייס גרמני שעובד בשוויץ, זוג סטודנטים לספרות מאנגליה שהרגע סיימו את הרכבת הטרנס-סיברית, נגר מצרפת, זוג ישראלי של רופאה ומתכנת וכמה זוגות נוספים מדנמרק, גרמניה ואוסטרליה, נכנסנו לקיאקים והתחלנו לחתור. המדריך לקח אותנו לעבר הצוקים, ובמהרה גילינו מערה שהובילה אותנו פנימה אל מפרץ בתוך מפרץ ושם עוד מערה ועוד אחת ועוד. בין הצוקים נוצרות מערות רבות, המים הכניעו את סלעי הענק ויצרו מסלולים המובילים לפינות סגורות שבהן חיים דגים רבים, ולמעברים אל הים הפתוח. גילנו את המערות, חתרנו דרכן לעבר בריכות קטנות ולעבר הים הפתוח. הפתרון, פתרון ההיחלצות, עמד מולי.

מערות. מה שאנחנו זקוקים לו בחיי הנפש, או במפגש מול הגדול מדי, הוא מערות. קודם כול בכדי לאפשר תמונה סגורה עמה נוכל להתמודד. הנה, אלו גבולות הדבר, אפשר להקיף אותו במבט, אפשר להכיל אותו. מול הבלתי מובן, צריך את הכמות המדודה, כל פעם דף אחד בספר, שיר אחד , תובנה אחת, שיעור אחד.

יותר מזה, אנחנו זקוקים למערות כדי לעבור בין הדברים, בין המערות, דרכן ומתוכן. המפרצים שלנו גדולים מדי, ויש רבים מהם – אמונות, דעות, טקסים, מערכות יחסים. בכל מקום כזה שאנחנו מטילים עוגן, לאט לאט היופי מתמוסס מול החרדה, עוצמת הטבע מובסת על ידי חוסר היכול להכיל, מה שהיה למקום של התפעמות הופך למקום של תחושת חוסר הגנה, התקבעות וחד- ממדיות. מול ההתקבעות, עמדו המערות והלגונות: הצמצום וההתמקדות, מרפים את שרירי החרדה.

הו צ'י מי?

האנוי, עיר הבירה של וייטנאם. המתח בין ישן וחדש מפלח את העיר היפה והצפופה. מצד אחד העיר העתיקה ובה סמטאות קטנות וחיי מסחר זעירים, כל זה בהשפעה של בנייה צרפתית, עדות לקולוניאליזם, ומאידך, כמה מטרים משם, לצד האגם הנמצא במרכז העיר, חנויות יוקרה, מרכזי קניות ובנייה מואצת ומודרנית. אבל המאבק בין ישן לחדש , בין ההיסטורי לעכשווי אינו נגמר, כמובן, רק בצורת הבנייה ומראה הרחובות, הוא עמוק הרבה יותר ומצוי בליבה של התודעה והזהות הוייטנאמית.

אחד המקומות המוכרים בעיר, שזוכה לביקור של אלפי אנשים ביום, הוא המאוזוליאום של הו-צ'י-מין, מי שהיה נשיא צפון וייטנאם ונחשב לגיבור ואבי האומה – דמותו מתנוססת בכל עיר, עיירה וכפר, מכרזות, ציורים ופסלים. הו צ'י מין הקומוניסט הוביל את המאבק בצרפתים עד לניצחון עליהם בקרב בדין בין פו, הפך לנשיא צפון וייטנאם לאחר שהאו"ם חילק את המדינה, ופעל כל חייו למען האיחוד בין הצפון לדרום, אם כי לא זכה לראות את האיחוד בחייו.

שורות של מבקרים צועדים בסך כדי לראות את גופתו החנוטה של המנהיג, סדר מופתי ושומרים חמורי סבר מלווים אותם. ביתו הצנוע של המנהיג ומוזיאון לא צנוע בכלל, כלולים גם הם בביקור. הו צ'י מין אכן מצטייר, מקריאה עליו, כנשיא צנוע, מחובר לעמו, דמות שלא בכדי כונתה "הדוד הו" וזכתה להערצה על ידי העם כולו. נראה שחייו היו כנים, ולמרות האלימות הרבה שליוותה אותם, גם שוחרי שלום. ובכל זאת, האדרה קיצונית כזו של דמות, חניטה והפיכת אתר הקבורה למקום עלייה לרגל, כמו אצל כל מנהיג אחר הוא ניסיון ללפות את ההווה בקשרי העבר. עבודת העבר, כלומר עבודת הזהות, היא דבר חשוב. חשוב בכדי לעצב הווה מודע. הערצת העבר, לעומת זאת, הופכת כמעט תמיד לסטגנציה של דרך חשיבה אחת.

ביטוי לאותה דרך חשיבה אחת קיבלתי במוזיאון האמנות בהאנוי, שסוקר שנים של פיסול בהשפעת ההינדואיזם דרך פיסול בודהיסטי  חדירת האמנות המערבית, השפעת הכיבוש הצרפתי ועד ליצירות שהחלו לשלב ולערוך סינרגיה בין המקומי לזר, בין המזרח למערב. מדוע רק התחילו? כי האמנות השתנתה כליל עם התבססות הקומוניזם. היצירות עברו, כולן ללא יוצא מן הכלל, להתעסק עם הלחימה, המאבק, חיי הפועלים וחיי הכפר.

המעבר מובן. עשרות שנים של לחימה עברו על המדינה – אם לא היה לזה ביטוי באמנות היה מדובר בעוול אמנותי. ובכל זאת, מחדרי המוזיאון של עשרות השנים האחרונות נעלם הריבוי, הריבוי שהוא ההווה, תמיד, כי היכן שיש קול אחד, מראה אחד, תנועת מכחול אחת, הרי שמדובר בהווה חלקי, מוגבל, ובדרך כלל כזה הנתון לצווי הכלל ולא להתפרצות וזהות היחיד.

אבל בקצה המוזיאון, בחדרים הנמצאים בבניין המשני, גילתי לשמחתי תערוכה שסיפקה תמונה של דור חדש של אמנים, המושפעים, הפעם לצערי – כי מדובר במגפה כלל-עולמית, מעולמות הקומיקס ומשחקי המחשב. הייתה בחדרים הללו עדות לתנועה אטית של הווה היוצא החוצה מהלפיתה, תנועה לעבר קול אישי הניצב תמיד בתוך ומחוץ לקול הרם יותר של הכלל.

כן, גם שם ראיתי את דמותו של הו צ'י מין, כפי שראיתי את דמותו ללא הפסקה בחדרי הבניין המרכזי, אבל הפעם היו שם צבעים חדשים, דמותו קיבלה ביטוי עדכני, הצבעים היו חמים יותר, מתאר פניו השתנה מעט. הוא הפך, לפתע, למי שמצוי בקשר עם האלמנטים העכשוויים ביותר בעולם הממהר שלנו, לא רק דמות שמולה עוברים בדממה, במהירות, בשורות חתומות, אלא מי שאפשר להציב במציאות, בהווה. המאבק הזה, בין חדרי הבניין המרכזי לחדרי הבניין המשני במוזיאון, בחברה, בחיים, אינו רק של וייטנאם, הוא נכון לנו במידה לא קטנה, האם אנחנו גוררים את העבר ומציבים אותו שוב ושוב במרכז ההווה, או האם ההווה מקיף את העבר, משתלב בתוכו, יוצא ממנו?

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *