1. תרומה

יש אנשים שספר שמות נגמר להם כאן (עם הבלחה קצרה לסיפור חטא העגל). שמעתי גם דעה מבוססת רש"י, שפרשת "תרומה" בה משה מצטווה להקים את בית השם – לא נולדה אלא מתוך אותו חטא העגל. שקלקל את המצב המוטב, שבו האדם והעם משותפים עם האל בכל מקום ובכל זמן, ללא צורך ב"תווך" של בית מסתורי שרוב בני האדם זרים בו ואפילו הכוהנים לא ממש מרגישים בו בבית.

וגם אני התקשיתי בראשונה להתחבר. אבל משנה לשנה אני מוצא עומקים ורבדים רעיוניים נפלאים ממש בפרשת תרומה. אנסה לשתף משהו מאלה. הדבר הראשון שלוקח זמן לשים אליו לב הוא שהאלמנט הפיזי שנקרא "משכן", כלומר היריעות התחתונות שניתנו על הקרשים, כלל לא נראות במשכן. מבחוץ הן מכוסות ביריעות נוספות של נוצת עזים ("גג המשכן"). מבפנים, מי שזוכה להיכנס לפנים, נראים הקרשים המצופים זהב.

נמשיך הלאה – ארון הברית שבו מונחים הלוחות בקודש הקדשים נקרא "ארון עצי שטים". אבל אין שמץ של עץ שנראה בו, באשר הוא "עטוף" מבפנים ומבחוץ בשני ארונות זהב. בוודאי שהלוחות עצמן לא נראים, אפילו לכהן הגדול ביום הכיפורים. שזה האדם היחיד ביום היחיד שמורשה להיכנס בכלל לקודש הקדשים – מקום הלוחות.

הכל סמוי מן העין. ושואף לגרעין הפנימי. אפילו הנרות של מנורת הזהב משוכים הפוך מה"היגיון" פנימה כלפי הקנה האמצעי. עזוב מה שאתה רואה. את החלקים החשובים באמת אתה לא רואה. לא באמת. הרי אני עדיין יודע פחות על המוח שלי ממה שאני יודע על הנעשה באטמוספירה או במצולות הים. על הלב אין אפילו מה להתחיל לדבר. מה אני יודע על הסיפור שהמוזיקה של דופק הלב שלי מנסה לספר? כולם רוצים לעשות מוזיקה. מעטים יודעים להקשיב למוזיקה שנעשית בהם.

2. חדר בלב

את זה מכיר כל מי שיש לו רעיון שעומד על קצה המחשבה והלשון יום, שנה, או לפעמים חיים שלמים: עד שלא פינית חדר בלב – כלומר, ויתרת טיפה על מה שאתה יודע בשביל מה שאתה עדיין לא יודע – חבל על הזמן ועל המאמץ. יש כל מיני שיטות – סמים, מדיטציות, פרקטיקות שונות ומשונות. כל אחד ומה שמתאים (או נראה מתאים) לו בזמן הנפשי והביולוגי שבו הוא נתון. אבל הרעיון הוא אותו רעיון.

3. המשכן

הרעיון הוא שאנחנו, כל הציוויליזציה, המים, הקופים, הברושים והאנשים, כולנו בסך הכל מיתר. תיבת תהודה. הקונצרט הוא כאן. אבל אנחנו לא המנצח ואפילו לא הנגנים. אנחנו, המממ… הכלים. אבל בניגוד לצ'לו או לקרן היער, ניתנה לנו החרות הנדירה לבחור אם ואיך להתנגן ובאיזה רמה להתנגן. אנחנו קובעים את רמת התחזוקה של הכלי. כמה יהיה מתוח המיתר. כמה שמור העץ.

ליכולת להדהד את ה"עולמות העליונים" קוראים רוחניות או קדושה. ליכולת להדהד את הזולת, את המחשבות והרגשות שלו קוראים – תבונה רגשית.

כמו עם תבונה רגשית, גם הקדושה היא תלוית זמן ומקום. בית המקדש בירושלים, שנבנה במתכונת המשכן שהקימו ישראל במדבר, נקרא בשירת הים – "מכון לשבתך". כלומר כלי מכוון. כלי מכוון שהבורא יכול לנגן בו. שיכול לבטא את המחשבה האלוקית. שהמוסיקה האלוקית יכולה להישמע בו בבהירות.

אנחנו יכולים ללמוד מהכלי הרבה על המנגן. אנחנו אמורים ללמוד את פרשת תרומה, שמלאה במידות ובתכונות של המשכן וכליו, ולהבין משהו מהרצון האלוקי. ועל דרכי הפעולה שניתנו לנו כאנושות, כעם ישראל וכפרטים להתחבר אליו. בסופו של דבר, אנחנו הכלי ואנחנו גם אלה שבונים את הכלי. זאת מציאות מאוד מיוחדת. משה מקבל מהאל שהדרך לבנות בית לשמו, כלומר כלי לקבל את השפע האלוקי, עוברת דרך תרומה. נתינה. נדבת הלב. התרומה אם כך, היא כלי "להתרומם" מהמצב האנושי הבסיסי שכולו רצון לקבל למצב חדש, גבוה יותר. הבעיה היא שלקבל זה כל כך בטבע האנושי, שגם כשאני תורם כסף, מיליון דולר נניח, לילדים חוסים, אני מקבל. כבוד. סיפוק. תחושת ערך. ועוד איך מקבל.

4. כסף

ואולי לכן, מתוך שלוש התרומות שמשה מצטווה עליהן בעניין המשכן, שתיים מהן שוות לכל נפש. מחצית השקל. לא פחות ולא יותר. ממש מופת של קומוניזם הפוך. אבל אלה התרומות הכי בסיסיות וחשובות. מהאחת התיכו את האדנים – הבסיסים שעליהן עמד המשכן – אולי בשביל לומר שלא משנה באיזה כלי אתה מנגן, כולנו שווים בבסיס בפני המלחין והמנצח הקוסמי שאת הגלים שלו אנחנו נושאים על הגב.

מהשנייה הביאו קורבנות ציבור לומר שגם בקשר עם הבורא – היד של כולנו שווה. תפילת העבריינים עם תפילת הנקיים. כל אחד מהמקום שלו. שוויון מוחלט בנטל ובקשר. התרומה השלישית, זו שכבר קשורה ליופי, חומר, צבע צליל וארכיטקטורה – היא כבר משתנה בנדבת הלב של האדם, ביכולות שלו, בכיסא שהוא תופס בתזמורת.

5. הכרובים

אלה שתי הדמויות – דמויות מלאכים, רש"י כותב דמויות של תינוקות, שפורשים כנפיים ומביטים זה אל זה מעל למכסה הזהב (הכפורת) של ארון העדות. שבתוכו לוחות הברית. שעליהן נכתב בכתב ידו של השם שלא לעשות פסל או מסכה.

והרי היינו מצפים למצוא בקודש הקדשים דווקא את האותיות המופשטות של עשרת הדברות כפי שמוצאים בכל בית כנסת. אבל הן בתוך הארון. והכרובים מעל. והדיבור של השם היה יורד מהשמיים ויוצא מביניהם. ומה הם עושים שם בכלל?

הרבה פירושים. ולי נראה – וזה ממש לא מתיימר להיות פירוש מקובל כמו בסך הכל הרהור הלב – שדווקא הכרובים שם בקודש הקדשים זה מול זה כדי לספר שמעבר לכל המילים והאותיות, הרצון העליון הוא שנראה זה את זה ושנלמד זה מזה ושהבריאה מסודרת כך שלהתכוון על צרכי הזולת זה בעצם להתכוון על עצמך. ולהבין את הזולת זה להבין אותך. ושהצליל הכי מכוון לא מנגן אצלי ולא אצלך אלא דווקא בחלל שבינינו כשאנחנו מכוונים להקשיב ולראות אחד את השני.

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר