אומרים שהבית הוא במקום שבו הלב. מחוויות השבוע האחרון למדתי על בשרי שמומלץ שיהיו גם כמה קירות ממשיים שיקיפו את הלב במשכנו. ארבע קירות עם דלת, חלון, ואם אפשר גם איזה מרפסת קטנה כדי שהלב יוכל לדפוק תקין, שיהיה פנוי לחוות, ליהנות, להרגיש עטוף ומוגדר. כמה גבולות גזרה בסיסיים שאפשר לצאת מתוכם, לחוות עולם. וגם לשוב.
אז נסענו לפתוח את "בית ליבא" בגואה. בשבעה ימים עברנו – דוד, אני וארבעת ילדינו, ארבעה מעונות בחיפוש אחרי הבית המיוחל. אחד שיהיה מספיק ביתי וגם מספיק קרוב למרכז ההתרחשות, שיוכל לשמש כבסיס מכיל לכמות גדולה של אנשים ומאידך גם יאפשר שגרת משפחה אינטימית. ובמחילה מהקוראים לא אכנס לנושא הנוחיות בהודו, שכן בבסיס הנוחיות הכללית יושב לו חדר נוחיות קטן וסמוי מעין אך מרכזי כל כך בשגרת היום, במיוחד עם ארבעה ילדים לא רחוקים מגיל גמילה. לא ארחיב.
לא דרישות בשמים, אבל כאן בארץ, בעיצומה של העונה בגואה, מעון חלומותינו לא ישב והמתין לבואנו.
תחושת תלישה מהמוכר והנוח אל לבו של הלא נודע. זה מרגש אך יחד עם זאת קשה. מעייף להמציא את עצמי ואת השגרה חדשות לבקרים. רחוקה שעות טיסה רבות מכל יסודות היומיום שקיבענו לעצמנו בחיינו המוכרים כדי להרגיש מוגנים ושולטים במצב – גנים, בתי ספר, חוגים, שכנים, חברים ומשפחה. אנחנו עמוק בנוכחות משפחתית גרעינית ואינטנסיבית מאוד. אם לצייר דימוי מייצג, מיד עולה בעיני רוחי, סיר לחץ אטום ושורק שמבשל בתוכו משהו עם הרבה רוטב סמיך ומבעבע.
ואם באוכל עסקינן, משפחה שומרת מצוות בהודו זה אתגר קיומי במישור הקולינרי. זו גמילה מידית ופתאומית מממתקים והרגלי אכילה מערביים. כידוע, גמילה מייצרת בשלביה הראשונים והקשים את ה'קריז'. עתה דמיינו ארבעה ילדים בקריז מטורף לשוקולד ללא כל מפלט או אתנחתא בדמות מוסדות לימוד בשעות הבוקר או חברים וחוגים בשעות אחר הצהריים. כמו כן, הפולנייה דור שני שבי, התעוררה לחיים וביתר תוקף. הראש טרוד ללא הרף במה לערות לפיותיהם של גוזליי המצייצים במנטרה את המשפט שהפכתי אלרגית מלשמוע: "אמא אני רעבה" (והם לא רעבים. בדוק).
ללא בית, עם ארבעה ילדים. מנסה לאתר בסיס שמתוכו אוכל לחוות את כל החדש הזה סביבי. פתאום כל פיסת שגרה היא אי יפהפה ופסטורלי באמצעו של אוקיינוס.
בית ליבא בהודו. מנסים להתרגל לשגרה החדשה (בצילום בראש העמוד: הכותבת ומשפחתה)
איך אני מאפשרת לכל היופי הזה לחלחל לתוכי מבין סדקי הטירוף והאתגרים של היומיום ולא נותנת לזה להפוך להיות תפאורה מושקעת שמתוחה כרקע חולף לעוד סצנה בחיי? מחפשת אחר נקודת השקה עדינה ומתוקה שבה אני הזעירה והעמוסה, וכל היופי האינסופי שסביבי, נגיע לנגיעה, למפגש קטן. שמשהו מכל זה יכנס פנימה ויותיר טיפה מהרושם שלו על נשמתי האוחזת בפרקי ידיים לבנות בדמיונות השליטה.
נשימה ונשיפה שורקת, ועוד נשימה ועוד נשיפה חורקת, הפעם עמוק יותר, מדמיינת הרפיית אחיזות. אחרי המחשבות מדדים המעשים. אמן.
איך עוד אוכל לנכוח יותר במציאות שאני מונחת בתוכה? אחרי שפסלתי את הבנג'י והרפטינג באקסטרים ועוד כל מיני מעצימי חוויה למיניהם, נותרתי עם הנשימה והנשיפה והנשימה הבאה אחריה. נושמת את דרכי במאבק ליצירת מקום. המקום שלי. בית אמיתי, משכן ללב, לנשמה ולגוף. מקום נטול אחיזות אשלייתיות. מקום פשוט להיות.
מעונינת בפרטים ….נוספים… על אפשרות להצטרףףף
עוד לא ראיתי בארץ פרסום של מוסד כמו ליבא,מפורט,מלא אפשרויות של פעילות וכמובן הסניף בהודו,כל הכבוד ויישר כוח ליוזמים ,למארגנים ולמשתתפים,מידד גיסין האבא אשל עופר גיסין