אני רוצה רגע לחרוג מהכתיבה על מקומות ולכתוב על המעבר בין מקומות. כתבתי לפני כמה שבועות על חשיבות הבהייה, ואין מקום טוב יותר, מתגמל יותר בבהייה, מאשר נסיעות ארוכות. נסיעות של חמש שעות ומעלה, ממקום למקום. עם יד על הלב, החלק האהוב עלי במסעות הוא הנסיעות. לא הנוחות של השתקעות במקום, לא המונומנטים והמוזיאונים אפילו לא האוכל והבילויים. נסיעות לא נוחות, מעייפות ומאובקות, שמעניקות את הדבר היקר מכל- בהייה שהופכת למדיטציה.
כן, המדיטציה והנסיעה דומות מאוד. זה מתחיל בהתנפלות של מחשבות – אתה מביט מהחלון וכל מה שראית עובר מולך ומיד אחר כך מה שאתה עומד לראות. הדמיון עובד שעות נוספות. רגע אחרי שתחנות הדרך נעלמות, מזנקים העבר הרחוק והעתיד הרחוק, הראשון עם תמונות מה שהותרת מאחור, השני עם הפנטזיות שלך על מה שמצפה לך כשתשוב: כניעה מוחלטת של המציאות למאווים ולדחפים שלך. אתה מחפש במה להעסיק את עצמך, להמיר את המחשבות בהווה, כך מגיע השלב של קריאת הספר, שמיעת מוזיקה, בירור בספר או בנייד על המקום הבא, שיחה עם מי שיושב לידך.
אבל לאט לאט הכל נמוג, עובר דרכך, בדרך כלל אחרי שינה קלה אתה כבר מתעורר בן בית בנסיעה. ההוויה שלך היא הנסיעה, הדרך היא המציאות. לפתע, בתוך הקיום הזה של תנועה בלבד – נוף שממהר להתחלף, חיי אנוש בלתי מובנים שעוברים מולך בעיירות ובערים ובכפרים – מול כל זה העבר והעתיד אינם קיימים. הם אינם חלק מהדרך שאין לה התחלה וסוף, אין לה נקודת מוצא ויעד, היא אינה חלק ממשהו, היא עצמה, כפי שהיא, ללא תוספות.
בשלב הזה מתחילה הבהייה, ההתמסרות לדרך, אתה לא חושב על מה שאתה רואה, אתה לא שופט את הבקתות המאובקות, את הפרסומות והמסעדות, הבתים והחצרות, העצים וההרים, החופים והשדות שעוברים מולך. הקריין הפנימי דומם. הניסיון להבין, לפענח ולמקם ממיר את עצמו בעייפות שבתוכה רק נוכחות. שום דבר אינו מצוי מחוץ לחומר, הדברים אינם ההשלכות שלך עליהם. הידע שלך, הדברים הנם, וזהו זה.
כל מי שעשה מדיטציה יוכל לזהות את השלבים הללו בדיוק רב. בעצם, כל מי שבהה פעם, התבונן זמן רב, הפקיר את עצמו לאי-עשייה, השטן הגדול של החברה הצרכנית והמלאך השומר של המשורר. כל מי שחדל לעשות, לגמרי, כלל את הריטואל הרוחני, את הלימוד הפילוסופי ואת מעשה האמנות המשקף, כל אחד כזה מכיר את אותו מרחב יקר, מהיר להישבר, רעוע, חולף, של הדברים לעצמם, של היעדר הקריין, היעדר האני, היעדר העבר והעתיד, היעדר המדבר, היעדר הכותב.
אז חישבו על המתנה יקרת הערך של כניסה, במחיר זול, לנסיעה ובתוכה הזמנה פתוחה, כמעט תחינה להיכנס למדיטציה, ועזרה, עזרה של התנועה והחלון הגדול וכעת חישבו על המדינה הצרה והקצרה שלנו. הנה לכם הדבר שאליו אתגעגע יותר מכל והדבר שלטעמי הוא החיסרון הגדול של המולדת: המרחקים. אז נכון שאהוד בנאי חוזר, בצדק, על התובנה הנכונה שאנחנו עושים מסעות בזמן, בשפה, במסורת ובתודעה במקום המסעות במרחב, ושהכוח התרבותי שלנו בנוי על הנסיעה בזמן, כלומר על ארון הספרים שלנו, אבל כמה חסרה פה נסיעת הלילה עם החושך והיציאה אל אור הבוקר. כמה חסרה רכבת אחת בת עשר שעות שבתוכה השקשוק הופך להמהום של האדמה, לאוטובוס שייקח אותנו שעות על גבי שעות לתוך עצמנו, לבהייה ולדממה ולשקט. אם צריך עוד סיבה אחת לשלום פה, הרי שזה האוטובוס מתל אביב , דרך היבשה, ימים על גבי ימים, לדלהי.
העד
הוי-אן היא עיר קטנה המצויה במרכז וייטנאם. העיר מוקפת מים, מן הצד האחד היא פוגשת את ים סין הדרומי ומציעה חופים נעימים, ומצד הצד האחר היא פוגשת את נהר ט'ו בון (thu bon). הקרבה למקורות מים, יודע כל מטייל, מועילה לשלווה שהמקום יכול להציע אבל בהוי-אן, גולת הכותרת אינה בטלה על החוף או רביצה על ערסל מעל הנהר (כמה שבטלה ובהייה הם עיסוקים לא מוערכים מספיק, והכרחיים לשמירה על שפיות ועירנות רוחנית), אלא העיר העתיקה המצויה בקרבת הנהר. העיר, שהייתה עיר נמל חשובה בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה ולכן בעלת חשיבות אזורית, נתונה להשפעה סינית ויפנית. מקדשים רבים בה בנויים בארכיטקטורה יפנית וסינית ורבים מהתושבים הנם צאצאי מתיישבים זרים.
באחד הימים, בעקבות המלצה של זוג ישראלים, גילינו מסעדה קטנה ונסתרת בשם nu. המסעדה הקטנה, בעלת העיצוב העדין והאוכל האנין, הסגירה השפעה זרה ובאמת, לאחר הארוחה דיברנו עם הבעלים וגילנו השפעה מקומית וזרה גם יחד, ואולי גם פתח ועדות לשינוי ותקווה לוייטנאם.
הבעלים, בחור צעיר בשנות השלושים לחייו הוא יליד וייטנאם שעבר עם משפחתו לפני שנים רבות לאמריקה. הוא העיד על עצמו שהוא מרגיש אמריקאי יותר מוייטנאמי, ובכל זאת, כשהחליט לפתוח עסק, להקים מקום, לצאת לדרך עצמאית, אחרי שעבד שנים במסעדות הוא החליט לשוב למולדת, לוייטנאם. הוא לא מצטער, לדבריו, על ההחלטה. השיחה איתו שפכה אור על כמה תופעות בוייטנאם אבל יותר מכל הצביעה על העתיד של המדינה. היה בפעולה שלו, בחזרה, הבעת אמון בהתפתחות של המקום, באפשרות לבנות חיים ובעצם הכרזה על המדינה ככזו שיצאה מהשנים הקשות שלה לעבר התפתחות מואצת.
הדוגמה הזאת, כך חשבתי, מעמידה מודל שאפשר לשכפל שוב ושוב: החזרה של הפליט לארצו היא העדות הניצחת, המוחלטת, על שיקום הבית. לא מדובר רק במדינות, בארצות ובהגירה בין יבשות. זה מתחיל פשוט וקרוב יותר, בבית הפרטי, בית ההורים, השכונה. כל אחד מאיתנו, או כמעט כל אחד, נזרק הרחק מבית הגידול, נפשית ואולי גם גיאוגרפית. המקום הרחוק מהבית הוא המקום היחיד שממנו אפשר לבחור בבית: הפרדוקס הזה ניצב בבסיס התפיסה שלי. אי אפשר להביט על תנאי החיים מתוך עצמם, אי אפשר לבחור באמונה מתוך מערכת החוקים שלה ולא דרך חיים מתוך השביל המרכזי והסלול שבתוכה. צריך להתרחק בכדי להביט ולהביט בכדי לבחור.
קשה לי לקבל את חוות הדעת של מי שגדל בתוך מקום, חי את כל חייו בו ואז מעיד עליו בהתלהבות. קשה וחסר אמינות בעבורי. לכן, את העדות על וייטנאם יכולתי לקבל ממי שיצא, הביט מבחוץ וחזר. לכן את העדות על ישראל אני מעדיף לקבל ממי שטייל ועבר דרך שפות אחרות ואת העדות על היהדות אני מעדיף ממי שעשה מולה רצוא ושוב, מי שנכנס ויצא, מי שיצא ונכנס.
לא, אינני מבקש מכולם לאסוף את המטלטלים ולהתחיל ללכת לעבר הצפון או הדרום, לא צריך למוטט את קירות הבית ולא לשרוף את הגשרים, אפילו לא להמיר קידומת. אפשר לעשות את כל זה בפנים, בתוך התודעה והנפש. אבל חייבים לעשות את זה.
חייבים לעשות את זה אם רוצים לבחור, לבחור באמת במקום שבו רוצים להיות כפי שבחר אותו בחור צעיר ונלהב בהוי-אן שראה את ארץ האפשרויות פתוחה בפניו ובחר לשוב הביתה. השאלה הקריטית ביותר בתרבות שלנו, בחברה שלנו ששומרת על אש הוויכוחים והמתחים הפנימיים שלה היא, האם אפשר לצעוד מהמוכר כדי להביט בו מעיניי האחר, האחר שהוא אתה. אם יש דבר שחסר, והחסר הזה רק הולך וגדל הוא, התנועה הזאת החוצה ואז פנימה, במקום התנועה העיקשת פנימה עוד ועוד, פנימה עד שיש שם רק את מי שכמוך, ושם אתם מתחממים בחום הצד המוחלט.
