דאלאת (da-lat) היא עיירה קטנה הנטועה בין הרים ועמקים בדרום-מרכז וייטנאם, המוקפת אגמים, כפרים קטנים ויערות. המרחק מן הים ומן המישורים החמים הפך אותה לאתר נופש פופולרי בקרב האוכלוסייה המקומית, בעיקר של זוגות אוהבים, וגם, כמובן, בקרב מטיילים. דאלאת שוברת את המסע הארוך על קו החוף של המדינה עם נופים ציוריים, דומים מאוד לנוף הגלילי של הרים ויערות, ביניהם זורמים כל העת נחלים קטנים היוצרים מפלים ופינות מבודדות מוקפות צמחייה. דאלאת מוקפת במקומות לראות ולצאת אליהם לטיולים יומיים בין הרים, מפלים ואגמים, אבל למרות כל השפע הזה, המקום שכבש אותי והפך לשיא הביקור במקום, היה, כמה מפתיע, אתר דתי-רוחני.
כמעט פספסנו את מנזר הזן-בודהיזם הממוקם שישה קילומטרים מהעיירה. כשנסענו לאחד המפלים באוטובוס מקומי, סיפרו לנו זוג וייטנאמים-צרפתים על מנזר זן שמצוי בקרבת העיירה ושווה ביקור. נסענו אליו למחרת. מעולם לא הייתי במנזר זן לפני כן, איכשהו זה חמק ממני והנה, המנזר הזה מימש את התמונה הוויזואלית שהתקבעה בתוכי: בחלל המרכזי עמד נזיר והכה בפעמון עצום, המכות היו קטנות, הוא המתין בכל פעם עד שהצליל יימוג לגמרי ואז הניע את ידו באטיות שוב. הגן היה מרהיב, עצים עמדו מפותלים סביב לשורות פרחים, מים זרמו בין הערוגות ובריכה קטנה ובה פרחי לוטוס ודגים עמדה במרכז הגן. הדגים הנושמים ציירו אדוות, קול הפעמון הקיף את עשרות הנזירים שעמלו בגן, השקט נשמר כל העת. הסדר והדממה והפשטות נגעו בי, וסדר החל להתרחש גם בתוכי. החלטתי להסתובב בגן עד הסגירה, לספוג את אותה רוח.
אבל אז, מיד עם הצעדים הראשונים, פנה אלי נזיר מעט מבוגר, על ידו קעקועים, וביקש לשוחח. ההפתעה הראשונה שלי הייתה מיכולתו לכתוב את שמו בעברית, השנייה הייתה כשהראה לי ספר אותו שלף מהמדף בחדר הנזירי שלו, ספר על התלמוד, עם צילום של דף גמרא על הכריכה ועמודים ארוכים של דיון בוייטנאמית. השיחה בינינו התפתחה במהירות. כמה נזירים שעברו בגן נעצרו מולו והחוו קידה.
האיש שעמד מולי היה אדם מרשים, כבן 45. עשרים שנה במנזר, שליטה באפלטון, בתלמוד, בפילוסופיה הינדואיסטית. התווכחנו, שאלתי אותו על הסטריליות, על הסדר והניקיון וההגנה שבמנזר, ההגנה שבחיים הרתומים לסדר יום, לפרחים, לאגם, הרחק מהלכלוך, מהרחובות, מהמציאות הכאוטית. הוא שאל אותי אם אני יודע כמה תאים מתים בעור שעל ידיי בכל יום, כמה לכלוך נאגר תחת הציפורניים. כלומר, אמר לי בתוך המשפטים הללו, מספיק לשאת גוף כדי להיות בן בית בלכלוך ובמוות, אפשר לבקר בכל מקום בעודך מתכופף לפרח בגן.
השיחה אתו נדדה למחוזות המוכרים – היעדר שיפוט, מיהו האני המדבר, ריקות ותשוקה, סבל והתגברות על סבל. אבל כל אלו היו מלים שהקיפו חוויה חזקה ובסיסית הרבה יותר: שקט ויציבות קרנו ממנו, תנועות הגוף שלו היו מתונות. הוא ענה לאחר השתהות של רגע ותמיד חשב קדימה, הוא לא ביטל דבר שאמרתי ולא ביקש טיעונים מנצחים. לבסוף ביקש ממני לבוא עמו, והעניק לי צמד ספרים שיעזרו לי יותר משיחה עמו, כך אמר, לפגוש את הזן.
כשיצאתי, מה שאחז בי לא היו הגן והמים והפעמון והמקדש ובתי המנזר וצמחי המים, וגם לא האגם הגדול בקצה והפרחים ואפילו לא השיחה העמוקה והקצרה, עם המחשבות על ההבדלים בין היהדות לבודהיזם שניסנו לשרטט (למשל האופי הרגשי האחר של המאמין, היחס הקוטבי לחושים), גם לא ההסבר על הקואן ועל סדר היום. מה שאחז בי היה הנשימה של הנזיר, תנוחת הרכינה הקלה שלו לעברי, האטיות בתנועות ובמלים, המבט העירני והחיוך הסמוי התמידי.
יותר מאשר המבנים והטקסטים שלנו, הטקסים והתפילות, מי שנושא את החשמל הדתי הם בני אדם – מאמינים ושאינם מאמינים, דתיים על פי הגדרתם או לא – מי שרוכן לעברך, מי שנזהר על החי, מי שפתוח לאחר, מי ששומר על שקט פנימי, מי שמעניק שעה כזו לאדם אחר וגורם לו לעוד תנועה זעירה לעבר העצמי השקט שממתין להתגלות בתוכו.
מבט חיצוני על מלחמה פנימית
ומשקט לרעש. סייגון (הו צ'י מין סיטי) היא העיר הגדולה בוייטנאם, היא מונה 9 מיליון בני אדם מתוך אוכלוסייה של 90 מיליון. היא גם מרכז העצבים הכלכלי של המדינה ומלאה במגדלים וגורדי שחקים. העוצמה האנושית של העיר מוחשית מאוד ולא קלה לעיכול: מאות אלפי אופנועים שועטים כל העת ברחובות, חוקי התנועה הם אלמנט לא קיים ומעבר כביש משול לניסיון התאבדות. הרעש התמידי וקולות המנועים הם הפסקול של סייגון, כמו של כל בירה כלכלית אחרת. הזמן דוחק, הרווח ממתין מעבר לפינה.
סייגון היא גם העיר שבה אפשר לפגוש, באינטנסיביות הרבה ביותר בוייטנאם, את מאורעות מלחמת וייטנאם. המאבק בין הצפון הקומוניסטי לדרום הדמוקרטי (באופן חלקי מאוד), מאבק שהפך לחלק מן המלחמה הקרה ושיאו בשנים שבהן התערבו האמריקאים במלחמה באופן נרחב וסופה ניצחון של הצפון לאחר אין ספור הרוגים, הפצצות, שימוש בנשק כימי, הרס כפרים וערים, פליטים ועקורים. המלחמה הזו היתה ציון דרך היסטורי – היא היתה המלחמה הראשונה שבה המדיה היתה קרוב כל כך לאירועים, ובצבע, ומאז הסבל והכאב הם מצרכי יסוד על מסך הטלוויזיה שלנו. את סימני המלחמה פוגשים במוזיאונים ברחבי העיר ובראשם המוזיאון למלחמה, בארמון האיחוד שמספר את סיפור סיום המלחמה וניצחון הדרום ובתעלות קו-צ'י, סדרת תעלות ובונקרים בהם חיו עשרות אלפי לוחמי ויאטקונג, לוחמי הצפון, לאורך שנות הלחימה הארוכות, כשהם שורדים התקפות רבות.
ביציאה ממוזיאון המלחמה, בו ישנם מראות קשים במיוחד, תפס אותי ייאוש: ושב ושוב יצאתי בחיי ממוזיאונים דומים, המלחמות שלנו, הופכות למוזיאונים שבהם כלי מלחמה מגובבים בכניסה ומראות ההרג ממלאים את הקירות. העבר הקפוא הזה, הנצחי, אינו חודר להווה, לא באמת. מיליוני המבקרים חולפים בתצוגות האלימות הללו, נינוחים בצהריי יום חופשי והלקח אינו מצטבר. חשבתי עלינו, על הכאבים שלנו מן העבר שאינם חודרים להווה, על חוסר היכולת האנושי ללמוד לקח, לקשור בין העבר לעתיד, על הצורה המשונה בה אנו מתעלמים ממסקנות ברורות, מפנים עורף למה שידוע לנו שהתרחש שוב ושוב, ובכל פעם הוא הסתיים במוזיאון שכזה, בתמונות רחוקות, שהמבט בהם תמיד אינו מאמין – כיצד התרחש כאב כזה, כיצד נלחמו אלו באלו בני אותו עם.
אותו עורף קשה נכון גם לחיי היום יום הבודדים שלנו, לחיי שלי. הרי אני עצמי חוזר שוב ושוב על אותן טעויות, אותם הרגלים לא עוזבים אותי, בעוד במוזיאון הפנימי שלי אני רואה את תערוכת הנזק שכל הרגל כזה מביא עליי. מה ניתן לעשות, חשבתי לעצמי מתחת למסוק אמריקאי, שלל מן המלחמה שהפך למוצג תחתיו מצטלמים סינים בעודם מעצבים תנוחה מחמיאה, מה ניתן לעשות כדי לא לראות את העבר בתמונות רחוקות אלא לחוש אותו נמהל בהווה, מתריע בפניך, בפנינו על הדרך הארוכה והקשה והדרך האחרת?
החזרה הביתה כבר התקרבה, יכולתי לראות את המוזיאון העתידי שלנו, את הקירות ועליהם התמונות, את הכתובים והמפות, ההסברים. יכולתי לראות את המבקרים צועדים בין החדרים, את ראשם נע בחוסר אמון מול המראות, את השקט והדממה ואת ההמולה הנרגשת ביציאה, שעה שהם פורקים את המתח. המוזיאון העתידי והווה הנתון בפקעת מסובכת הנראית בלתי ניתנת להתרה – קל לראות אותם מהמרחק, דרך תרבות אחרת, דרך סיפור של עם אחר. הנה, חשבתי לעצמי, הנה ההסבר העמוק לחשיבות של המסע, לאפשרות של המסע לשנות אותך, לפתרון האפשרי לאותו עורף קשה: היכולת לראות ממרחק, היכולת ללמוד מתוך הסיפור האנושי שמולך.
האחר, אמר לוינס, הוא הפתח לעצמך. זה נכון לאדם הבודד ונכון לקולקטיב, כל כך פשוט? כן, אם רק נצא החוצה לרגע ונתבונן חזרה, נראה את מה שמעכב אותנו, מה שמסבך אותנו ללא הרף ואת האפשרות לעבור דרך זה. לצאת כדי לחזור חזרה עם מבט רחב יותר, עם עוד כמה סיפורים אנושיים ובתוכם לקח, אלה תולדות המסע.
יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.
