1. הבגדים שאני לובש
יש משהו מאכזב בבגדים שאני לובש. אין כמעט בגד שאינו בוגד. אצל דור ההורים שלנו זה היה דבר גדול שנעל מתפרקת. שמעיל נפרם. ששעון נעצר. בזמן שלנו אנחנו כבר מבינים שהם מתוכנתים לזה מראש. לעצור. ולהתקלקל. שהרי אם לא יתקלקל איך תקנה חדש?
האם משהו שאנחנו כבר לא מצפים ממנו לכלום והולך פייפן כמו כלום, הוא עדיין בחזקת בוגד? איזה סוג של בגדים לבשו אמותינו ואבותינו 40 שנים במדבר שנשארו עליהם כמו חדשים? במי זה תלוי? ביצרן? באקלים? בלובש עצמו?
גם הנפש מתלבשת. אני רוצה להתעכב טיפה על הביגוד הנפשי. גם כאן יש לנו ארון עמוס בגדים. לבושים משתנים. ממצב למצב. מסיטואציה לסיטואציה. אתה רואה את זה הכי טוב על ילדים, איך הם עוטים שריון. ממש אפשר לראות את זה במוחש, כשמישהו שנראה להם לא אוהד, או לא מובן, נכנס לזירה. אנחנו מכירים את הגוף שלנו שהוא הבגד הכי צמוד אלינו במהלך ימי חיינו, איך הוא מתקשח ואיך הוא מתרפה במצבים, באקלימים ובמקומות משתנים.
ומתישהו בגיל 40 נזרקה בי התודעה שאם יקלפו את כל הבגדים הפיסיים, התרבותיים, השכליים, העצביים והנפשיים ממני – לא בטוח שיישאר משהו… ואם נשאר, לא ברור עד כמה אני מכיר אותו.
2. הסיפור שהבגדים יכולים לספר
פרשת תצוה מתמקדת רובה בבגדים. מאריכה בפירוט של בגדי של הכהן הגדול. מקצרת באלה של הכהן ההדיוט (הרגיל). אם מקציבים כמעט פרשה שלמה למלתחה של הכוהנים, אז כנראה שיש לה חשיבות מכרעת.
ויותר מזה – כבר בתחילת הפרשה השם מודיע למשה שאהרון ובניו, הכוהנים הראשונים, יתקדשו לעבודת הכהונה דווקא על ידי לבישת הבגדים. אז נניח שהמדים עושים את האדם. אבל אנחנו מדברים על קדושה. על פוטנציאל לחיבור קרוב ואינטימי יותר עם האלוקות שהבגדים האלה מאפשרים. מה יש בהם בבגדים שהם מאפשרים כזה דבר?
כל השבוע הסתובבתי עם השאלה הזאת, מחפש רמזים בכתובים. נראה לי שבפשטות שבפשטות, בגדי הכהן הגדול, זה שבו תלויה עבודת יום הכיפורים וכפרתם של ישראל, מניחים על הכתפיים שלו את כל כובד האחריות של ציבור. מניחים על הכתפיים ממש: הבגד העליון של אהרון נקרא אפוד. לאפוד היו כתפיות. ועליהן, על גובה הכתפיים, היו משובצות שתי אבני שוהם שבהן חקוקים שמות 12 השבטים.
ומילא הכתפיים. על ליבו של הכהן הגדול היה מונח חושן המשפט. אריג כפול של זהב, פשתן וצמר שעליו היו משובצות 12 אבנים עם שמות השבטים ובתוכן כתב השם המפורש – האורים והתומים.
ועל המצח ציץ זהב, טס שעליו חקוקות המילים "קודש לשם". אז ברור שאם העמיסו על הכתפיים שלך את כל עם ישראל ועל הלב שלך את האורים והתומים ועל המצח את עוון הקדשים – אתה צריך להיות חתיכת טיפוס מאוד מיוחד ללבוש את כל משא האחריות הזה ועדיין לנשום בנחת. ואם כן, הבגדים של הכהן הגדול "מגלים" משהו מתכונת הביטול העצמי והאחריות על הסביבה, שרוב הבגדים הנפשיים שאנחנו עוטים לרוב (להסתדר בחברה, להראות את עצמי, שיחשבו עלי טוב, שהרשימה הזאת תביא המון לייקים) מסווים ומכהים וכמעט שמחסלים. במובן הזה, הכהן הגדול פושט את הבגדים הנפשיים שברגיל (אגו, הישרדות, אגו) על ידי לבישת בגדי הקודש.
הייתה פעם בימי חיי תקופה קצרה ומאוד אינטנסיבית שבה נפרצה במעט המציאות הבנאלית ונגלה לי (ולעוד כמה אנשים יקרים לי מאוד) טפח מהאחריות הכבירה שמוטלת עלינו לגבי גורלם של האנשים סביבנו. ועד כמה שאנחנו קשורים. ולא יכולתי לנשום ישר. בקושי יכולתי לנשום. ועד היום כשאני נזכר, אני לוקח נשימה עמוקה.
3. בגדי מלאך
אבל נעזוב זה וניגש לבגדי הכוהנים. כתונת ומכנסיים של פשתן לבן. מגבעת ואבנט. וזהו. מה באלה אמור "לקדש" את הכוהנים לעבודת האל?
התקשיתי בזה מאוד ועודי מתקשה. ונאחז בתיאור התורני של מהות הבגדים. המטרה שלהם, כך נכתב, היא: "לכבוד ולתפארת". כלומר שאם הכהן הגדול על שלל בגדיו נכנס לתודעה חדשה ומאבד את תודעת האני – שאר הכוהנים, לוקחים מהם מראש את כל תודעת ה"אני". אין להם אדמה. אין להם רכוש. גרים בסוג של קהילה שיתופית בבית המקדש. חיים מתרומות. מתחלקים באוכל. אין להם אוטו. אין להם כסף. אין להם כלום. ובניגוד לכהן הגדול – אין להם גם את התואר "גדול" להתחמם בו.
ובסך הכל מה שהם עושים במקדש זו עבודה די רוטינית לכאורה. הם באמת צריכים בגדים ל"כבוד ולתפארת". מה הכבוד והתפארת שלהם? בגדי פשתן לבנים. הבגדים של מלאך שמיים. לומר לכהן הפשוט: אתה אולי נראה פה בעולם הזה חסר כל, אבל אתה מלאך שמיים. אתה משרת עליון. אתה אולי נראה כמו שלמה או אריה כהן פשוט, אבל אתה בעצם מלאך שמיים.
4. ועוד תובנה אחת
ועוד תובנה אחת, קטנה-גדולה, שעוטפת אותי השבוע. יש ביטוי שחוזר לאורך הפרשה בהטיות שונות: "למלא את ידו" או "למלא את ידם". פירוש הביטוי, כך רש"י, להכניס את האדם לתפקיד שעליו הוא ממונה. במקרה שלנו, הבגדים והקרבנות המיוחדים מכניסים את אהרון ובניו לפקודת הכהונה. הם, מה שנקרא, חונכים אותם.
רש"י גם מסביר איך הביטוי הציורי הזה מתקשר להוראת הכנסת האדם לתפקיד,ומספר שפעם כשמלך היה ממנה מישהו לתפקיד הוא היה מושיט לו כפפה, כמו להכריז: מעתה הדבר נתון בידיך. זה אצלך בידיים. אתה קובע. אתה שולט. ואתה תישא גם באחריות.
אבל הביטוי לא אומר: "להניח ביד" אלא "למלא את היד", כלומר שזה לא רק שהעניין בידיך, אלא שכשאתה עוסק בו – אין לך מקום ביד לאחוז בשום דבר אחר. תפוס דבר אחד בזמן אחד.
ואני שבקושי מסתדר עם הזמן והבלגן של גם לכתוב וגם ללמוד וגם להקליט וגם לשדר וגם לגדל וגם לנקות ותיכף גם יוצא להופעות והכל טוב ותודה לאל אבל הראש והיומן סלט אחד גדול, לוקח את הביטוי הזה בשתי ידיים ומחליט למלא אותם בדבר אחד בזמן אחד. כי הדבר הכי חולה ומטופש זה לעשות משהו, וכבר לחשוב על האלף הבאים. וכבר כתב ש"י עגנון שאין דבר יותר מתיש מלא להיות ממש במקום שבו אתה נמצא.
