סולידריות. זוכרים?

כמו פעם בקמבודיה, כך היום בסוריה. רצח עם ואנחנו לא עושים דבר. יונתן ברג על המלה שכדאי לייצא מימי העיון המעונבים אל החיים עצמם
סולידריות. זוכרים?

פנום פן היא עיר עצובה. זו לא רק ההזנחה והקירות המתקלפים. לא רק הניגוד בין ארמון המלך המפואר עד בלי די לבין העם על הטיילת, שחלקו לבוש בבגדים בלויים, ולבין הרחובות היוצאים מהטיילת שבהם אורות ניאון חזקים ומפעל משגשג של סחר בנשים וסמים. אלא בעיקר האתרים הנוגעים לשנות שלטון הקמר רוז', שנות שלטונו של פול פוט הנורא, האיום, אותן שנים של רצח עם שיטתי, אכזרי מעין כמוהו, שנעשה על ידי בני אותו עם וכלל עינויים קשים, מחנות רצח ואלימות יוצאת דופן.

שני אתרים מרכזיים בעיר מספרים את סיפור השנים ההם: שדות ההרג המצויים מעט מחוץ לעיר, ובית ספר שהפך לבית כלא ואתר עינויים ידוע לשמצה – וכעת משמש כמוזיאון לרצח העם ולזוועות משטר הקמר רוז' . משטרו של פול פוט, משטר קומוניסטי מטורף, קיצוני ומעוות, שנא יותר מכל דבר אינטלקטואלים, מלומדים, אנשים חושבים. באחת מההחלטות המטורפות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הוא הורה להוציא להורג את כל מרכיבי המשקפיים, שהעידו כנראה לדעתו על למדנות ועל מחשבה חופשית.

משטרו של פול פוט הטיל אימה מוחלטת, הוא הניס את תושבי הערים לאזורי הכפר לשם "חינוך מחדש" ורבים מתושבי הכפרים הזינו את מפעל המוות השלטוני. ההרג היה יומיומי, החרדה משלה בכל. באותו בית עינויים הכריחו את האסירים לחתום על הודאות שקריות: כולם היו סוכני בין זרים, כולם רצו לחתור תחת ההנהגה, כולם, כולל נשים וילדים קטנים, היו אויבי המדינה.

הביקור באתרים הללו מייאש. הוא מייאש כי כמו בפעמים רבות קודם ואחרי, העולם לא עשה כמעט דבר. הוא מייאש כי ההכרה בשלטונו של פול פוט נמשכה עוד שנים רבות עד שהובס במסגרת המשחקים הפוליטיים של המעצמות, הוא מייאש כי ממש כעת, בקרבה מבהילה אלינו, מתרחשים דברים דומים והרג ועוני והרס ממלאים את המדינות השכנות, ושוב, כמו פעמים רבות מדי, דבר, חוץ ממשחקי מעצמות על גבם של תושבי חלב, לא קורה.

סולידריות. נדמה שהמלה הזאת טובה רק לסימפוזיונים וימי עיון, לאולמי כנסים, ללובי של בתי מלון שבהם זוהרים משתתפי הכנס באור התבונה והצדק. המערב המפונק נאנח בהפגנתיות מול מראות הסבל ופונה לחיות המחמד ולבתי הפרברים שלו.

גם כעת, במידה פחותה הרבה יותר, רחובות פנום פן הם אתר משחקים של כוחות חזקים מהנהגת קמבודיה והיא אתר משחקים של גברים מערביים שנעים בחולצות פרחוניות על הטיילת בחיפוש אחר תענוגות מיניים. דבר, במובן העמוק ביותר, לא השתנה. החלש נזנח, החזק מנצל. סולידריות היא רק מילה רחוקה, מנופחת, חסרת משמעות.

לעצמי, אני יודע, הדבר היחיד שמציל אותי מאותם עיוורון וחמדנות היא הספרות. הצורה הנלהבת, הסקרנית והכנה שבה היא מבקשת לפענח בני אדם, אנשים רחוקים מתקרבים אלי מהדפים, רגעים ביבשות אחרות יוצאים מהשירים ועומדים מולי. אי אפשר להתחמק מהדמיון בינינו, מאותו צורך בהגנה וביטחון מההנאה מהדברים הפשוטים – קרבה אנושית, שמחת החושים, מישהו לדבר אתו. לאט לאט, לא בלי עמל, אתה בונה בתוכך את האחדות האנושית, וגם אחרי שאותה מלה כבר שייכת למדורים הפנימיים שלך, אתה צריך לסלק את הכלבים המשוטטים יום יום בלבך. אותה להקת כלבים של שוני, הבדל, היררכיות, צבע עור, מעמד, עוני. יום יום כל אותם קולות מגיעים ויום יום צריך להניס אותם.

ומה אתנו? היכן אנחנו? פעמים רבות מדי אני שומע מלים מפרידות, היררכיות, של טוב יותר ופחות. לעתים אפילו גזענות במסווה של חשיבה דתית. ועזרה? האם אנחנו באמת מושיטים יד או שאנחנו, גם אנחנו, שקועים במשחקי המעצמות והכוח? התשובה, כמה מייאש שוב, לא לטובתנו.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *