1. המשא
בניגוד לתפיסה הטיפולית הרווחת שמנסה להפריך את המשא שעל גבו של האדם, תורת משה תופסת את מסע הנשמות בעולם כחתיכת משא. הגדול נושא את הקטן. החזק נושא את החלש. המנהיג נושא את העם. וכשצריך, ותמיד צריך, בעל הבית נושא את כולנו.
אבל מה הוא המשא שכל אחד ואחת מאיתנו נושאים בגלגול חיים אחד? "כי תשא את ראש בני ישראל" – מצווה האל למשה. רש"י מפרש ש"תשא" זה "תקבל". כמו שכתוב במקום אחר: "לא תשא שמע שוא" – לא תקבל רכילות או עדות בלתי הולמת.
אז את מה משה מקבל? את "ראש" בני ישראל. כלומר את המניין, את החשבון שלהם. הרעיון הוא, שכשמשה יספור את העם, הוא לא ימנה ראשים אלא כל אחד ייתן תרומה, מחצית השקל. משה יספור את השקלים ויעשה את החשבון.
הרעיון שאנשים הם לא מספר אלא הם המעשים הטובים והתרומה שהם מביאים – הוא משהו ששווה לכתוב על הקיר מול המיטה. אבל השימוש במילה "תשא" כשבאים לעשות חשבון, מעלה תהייה נפלאה שמא הרעיון שגנוז כאן הוא שהחשבון שאדם (או משפחה, או עם) עושה – מי אני, איפה אני עומד לעומת מי שאני באמת, כמה אני לוקח וכמה נותן – הוא הוא המשא שהוא נידון לשאת בעולם.
לא את הכל אני מצליח לשאת. אני צריך חברים, פסיכולוגים, מומחים שיעזרו לי לשאת את עצמי. עשה לך רב וקנה לך חבר. ולפעמים כשכלום לא עוזר, אני צריך לעלות אל הבוס. להתפלל באמת.
משה מנהיג. הוא צריך לשאת על הכתפיים את כל החשבון של עם שלם. קשה לקנא בו. לא סתם מפרש רש"י שהמניין, החשבון, שולטת בו עין רעה. כי כשמונים וסופרים ומגרפים בגרפים מדויקים את בני האדם ואת המוטיבציות שלהם – חבורה של אגואיסטים שכל מה שבראש שלהם זה לקחת ולטרוף –בוודאי שעולה תמיהה גדולה לגבי נחיצות הקיום האנושי. לכן משה שוקל שקלים. סופר מעשים טובים. תרומות. את זה משה יכול לשאת. עם זה הוא יכול לעבוד.
מאוחר יותר, כשישראל יחטאו בעגל הזהב, הדברים יגיעו למקומות שגם המובחר באדם כבר לא יוכל להכיל. והוא יפנה לסופר הגדול של ספר החיים ויבקש ממנו "לשאת" בעצמו את המצב הבלתי נסבל. "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".
פסוק חזק. מפוצץ. או, אומר משה, שתכלול את חטאת ישראל באמת האינסופית הכוללת (ועתה אם תשא חטאתם), כלומר שהכל לטובה, אפילו הנפילה הזאת, ושממשיכים הלאה, או שתחליף אותי במשה אחר שיכול לשאת את הכישלון הנורא של האדם להתחבר לאל האחד, האינסופי, המופשט – הכישלון שחטא העגל מסמן.
אז זו המהות של בקשת הרחמים. לבקש מהסופר לכתוב מחדש את הספר הגדול כך שגם אני, הפחות והטועה, אוכל להיכלל בו. שהוא יוכל לשאת גם אותי.
2. אחורה בזמן עד למקום הכואב
כתבתי למעלה: "מאוחר יותר כשישראל יחטאו בעגל". אבל למעשה חטא העגל היה מוקדם לפרשת מחצית השקל וסיפור הדברים בפרשת כי תשא מתקדם לאחור. בדיוק כמו סדר אותיות השם של הפרשה: כי תשא – תי"ו שי"ן וכלה באל"ף. כלומר, אנחנו מתחילים בתיקון (תרומת השקלים שממנה נעשו הבסיסים לבית השם) ומממשיכים לעבר הקלקול (חטא העגל שהביא את הצורך ב"בית" מיוחד לעבודת השם). וזה מה שכתוב: "כי תשא את ראש". כלומר, כשאתה בא לעשות חשבון – לך להתחלה. ממש להתחלה. תראה מאיפה יצאת. איפה זה התקלקל.
באחת התוכניות האחרונות ברדיו יצא לנו לדבר על המושג חזרה בתשובה. ומישהו שאל, בצדק: "מה ההתיימרות הזאת להגיד שמצאת תשובה?".
שאלה טובה. כי בעצם מהות התיקון – של היחסים, של הנפש, של המצב הכלכלי, כמו של הקשר לאל, היא לשוב אל המקום שבו טעיתי. למצוא את המקום שממנו דברים התחילו להשתבש. ולא תשובה מחכה שם אלא שאלה בלתי פתורה. יש לשוב למקום ולזמן שלא שמתי לב, שזרקתי תשובה אוטומטית באוויר, שהלכתי על הפתרון הקל, הפתרון המפוחד, או שעניתי את מה שנדמה היה לי שימצא חן בעיני מישהו גם כשידעתי עמוק בפנים שזה לא אמת.
לחזור בתשובה זה לשוב אל השאלה המעכבת. ולתת לה תשובה חדשה כפי מידת יכולתך והבנתך בזמן הנתון. בדיקה תקופתית. בשביל זה חוזרים שוב ושוב על פרשת השבוע ועל חטא העגל ועל הקמת המשכן ועל כל מה שחוזרים מדי שנה. לערוך בדיקה תקופתית של כל החורים שפעורים במציאות שלי. מציאות שאני לא יכול ממש להבין, אבל דווקא דרך החורים אני יכול לתקן אותה קצת.
