השמש הקופחת בשילוב עם 102 אחוזי לחות, מדביקים יחד (גם) מקבצים מעניינים של נוף אנושי.

יהודים עולים, יורדים, צפים, מקוננים, נודדים, מתקשים, ממורמרים, שבעים, גולים… כולם ללא יוצא מן הכלל, מזיעים. וזה נפלא, כי אז בשעות שבהן השמש במרכז השמים, סביב השולחן פה בבית ליבא נדבקים קצוות. מקצות הגלובוס לקצוות מחשבה. אידיאולוגיות ואורחות חיים שבכל יום אחר טסים באוטוסטרדות מקבילות, פתאום ביום חם אחד, במקום רחוק במיוחד, מתיישבים זה לצד זה לנשום עוד נשימה עמוקה. פתאום נסלל מחלף מקשר שמציע נקודת התרעננות.

מסתבר שבשעה של תשישות ואפיסת כוחות מבקש אדם רק לשבת ולהרפות אל תוך המוכר. גם אם הוא מנוכר. כך מתקבצים ובאים יהודים טובים, יושבים ונושמים, דוחים ונמשכים ומחפשים.

– "קשה. המסים מוצצים כל פיסת אופטימיות לחיים תקינים. הזדמנות הראשונה אני מוכר את הבית ברמת הגולן".

– "בברלי הילס פתחה עבורי עוד כמה אופציות. אז הבאתי גם את אחי שגם הוא הסתדר לא רע".

– "אני ישראלי אבל הקשר ביני לבין המקום מקרי בהחלט. נפתח מדינה חדשה במקום אחר".

– "פגשתי אתמול בערב איזו שיקסע, מה אומרת, יש סיכוי?"

– "המדינה חונקת. יש מקומות אחרים שמאפשרים חיים, וטובים. למה אני צריך את זה? לא מתגעגע בכלל".

– "אני מנס ציונה אבל הילדים שלי הם אוסטרלים. היו בארץ בכמה ביקורים אבל הם קודם כל אוסטרלים".

כמו לכל דבר בטבע, גם למגנט יש שני צדדים, הצד הנדבק והצד הדוחה. ככל שהמגנט עוצמתי יותר כך שני כוחותיו פועלים ביתר תוקף. ככוח הדחייה, כן כוח המשיכה. אותו כוח דוחה ומקומם, אותה הכחשה והפניית עורף, הם הם אבני הדרך ואבני הפינה לזהות מתגבשת חדשה. זהות עצמאית ובלתי תלויה.

אדם יש לו את עצמו. כוח הפרט. אם אין אני לי, מי לי. להיות מסוגל לעמוד בפני עצמי במציאות בלתי תלויה בדבר חיצוני, זו מתנה. פרט, מרגע היותו נאמן לעצמו הפנימי האמיתי, מיד הופך למרכיב חזק בשלם איתן יותר. ישנו משחק עדין בין אגואיזם לכלליות. בין תודעת עצמיות מנוקרת לעצמיות מאחדת. מימוש עצמי שפניו אל הכלל או נוכחות אני ששוללת אותו. וכשאני לעצמי מה אני.

האם החיבור למשהו כללי הוא צורך הישרדותי או דרישת הנשמה? וכשאדם מצהיר שאין לו כל צורך בכלל הגדול הזה וכל שמול עיניו זה להצליח לפרנס את ילדיו ועצמו באופן הטוב ביותר, האם אינו יוצר מתוקף היותו מי שחי את חייו לפי הבנתו ואמונתו נדבך בנוכחות כללית פועמת? האם עוצמת הכלל זקוקה לתודעת כלליות כדי לכלול בתוכה את שלל בניה?

ככל שישבנו והכרנו עוד אנשים וסיפורים כך התעורר בלבי הצורך בפיצוח חידת הגנום היהודי. איפה טמון הגן הקטן הזה שנמצא בתוך כולנו. מה חיוניותו להמשך קיומי כפרט ועד כמה קריטית מציאותו להישרדותי כעם? האם אפשרי לעבור ניתוח לעקירתו? האם אנשים הצליחו ליצר איכות חיים בלעדיו?

עד פיצוח החידה, רק אצביע לטובת החוקרים על כמה עובדות: כל החשודים בנשיאת הגן המדובר, בין אם מודים בנשיאתו ובין אם לאו, נוטים להיקבץ אגודות אגודות במקומות וזמנים שונים על פני הגלובוס כולו. הנשאים מצליחים לאתר אחד את השני על ידי חוש שישי המאפשר להם להתקבץ, להתנכר ולהתחבר.

ומעשה שהיה: במהלך טיול שקיעה עם הילדים ישבנו לנוח על אחד הקייקים החונים על החוף. בעל הקייקים ניגש לשוחח. בחור בן 22 שמספר בגאווה שמגיל שלוש הוא עובד פה על החוף הזה. בעונת התיירות הוא משכיר סירות וכשהתיירים מפנים את החופים לטובת השגרה הוא חוזר והופך לדייג. כל יום על אותו החוף. מעולם לא עזב. ניסיתי לגשש ותהיתי אם לא בא לו לראות מקום אחר, לראות סגנונות חיים אחרים, משהו אחר? הוא הביט בי מופתע ואמר לי, פה כל המשפחה שלי, כולנו עובדים פה ביחד, מה יש לי לחפש במקום אחר? ניסיתי להקשות, העולם גדול, לא מסקרן אותך לראות משהו חדש? ואז הוא ענה לי תשובה שלחצה לי בעדינות על כפתור הקנאה: בשבילי חוף פאלולים הוא גם חדש. אמר לי וצילם באייפון שלו את השקיעה. כי שקיעה כזאת עוד לא הייתה.

בית ליבא – הבית היהודי בגואה

הדפסה, הורדת קובץ לקריאה, ומשלוח לחבר