1. לא נולדתי מוזיקאי
לא נולדתי מוזיקאי או כותב שירים. הייתה לי להקה מוזרה וכושלת בתיכון ("קור כלבים"), ניגנתי פסנתר קלאסי טוב ומרשים וכתבתי שירים שהחברים אהבו. אבל זה יכול היה להיות גם ספרות. או קולנוע. או ישיבה. או נדודים.
הזמרים שהערצתי (פרדי מרקורי, מיק ג'אגר), לא נתנו הרבה מקום לאשליה. הקול שלי היה טוב בשביל להעלות את בגין לשלטון ב-1977, אבל בטח לא בשביל לשיר בעצרות של הליכוד.
הייתי שרוף על מוזיקה ושמעתי הכל – רוק, ניו ווייב, קלאסי, קלאסי מודרני, ערבי, ג'אז – הכל והמון.
היה לי ביטחון גמור שיצא ממני משהו. ביטחון עיוור, ודאי, קטגורי.
אבל אם יש משהו שאני לוקח איתי לכל מקום, לכל הופעה ולכל החלטה, זה את ההכרה בעובדה האוביקטיבית הגמורה ששם, בגימנסיה הרצליה של סוף שנות ה-70, אני והלהקה שלי "קור כלבים", היינו במקרה הטוב האופציה המוזיקלית הרביעית או החמישית בשטח. איפה. היו שם פסנתרנים וגיטריסטים וירטואוזיים שלא ספרו אותנו ממטר. זמרים וזמרות שיכולים למלא בצליל אולם שלם בלי שום הגברה. כותבים מחוננים. מוחות מבריקים. שום חוצפת נעורים לא יכולה להצדיק את זה שאלי שאולי ואני, שנים לפני להקת פונץ' ו"נדמה שישוב" והאלבומים וההופעות, היינו משוכנעים שאנחנו שווים זהב. ואין לי שום הסבר אחר מדוע דווקא אנחנו מכל הכישרון שהיה אגור בתיכון המשכנו לקריירה מוזיקלית מלאה מלבד העובדה שרצינו מאוד. רצינו להקה. רצינו לחיות מוזיקה. הלב שלנו היה על זה. ואולי גם בגלל שאף פעם לא הצלחנו כל כך – הלב שלנו מעולם לא הפך גס בזה.
אז ברור שהיה לנו פוטנציאל. אבל הקדוש ברוך הוא מחלק פוטנציאל לכל וביד רחבה. השאלה מי, כמה ואיך להוציא מן הכוח אל הפועל, תלויה ברצון. הכל תלוי ברצון.
2. חכם לב
פרשת ויקהל חוזרת ומממשת את הציווי האלוקי שמשה קיבל בהר סיני להקים את בית השם – המשכן. משה מכנס את כל העם, יום אחרי הירידה האחרונה מההר, ופורש בפניו את כל התוכנית לפרטיה. את עניין הנדבה של המתכות, הצמר, הפשתן ושאר המרכיבים שמהם יוקם המשכן, את המידות והמתאר של המבנה וכלי השרת שבתוכו ואת סדרי החיבור וההקמה.
הוא קורא לבצלאל בן אורי, אמן מיוחס, הנין של מרים הנביאה אחות משה, שיעמוד בראש צוות ההקמה. מצוות אליו את אהליאב בן אחיסמך ממטה דן (הפחות מיוחס…) וחבורה של אומנים שמוגדרים כ"חכמי לב". מהי חכמת הלב? פשט העניין במילים שלנו הוא: רגישות. היכולת להבין דבר באמת, על הגלוי והסמוי שבו. לדוגמה: כולם מנגנים בבית את אותם התווים של שופן, אבל רובינשטיין או פרחיה מנגנים אותם באופן שהיכלות מתמלאים בשבילו. כולם אומרים "הבנתי", אבל מעטים מבינים באמת. הזיק הנדיר הזה, היכולת להסתנכרן אל המשמעות שמנצנצת מתוך החומר – היא בוודאי חכמת לב. כמו גם היכולת להרגיש מתי לקבל ומתי לדחות, מתי בישירות ומתי בטאקט, מה יחנך ומה סתם יפגע. היכולת לשכלל את כל המידע הנצבר לאינטואיציה נכונה, גם היא חכמת הלב.
אבל יש עוד דרך לפרש, שחכמי לב הם אנשים שהלב שלהם משוך אחר החכמה. שהם חפצים בחכמה. ההגדרה המחייבת הזו לאמנים ש"עוברים את הסלקציה" לעבודת הקמת המשכן חוזרת פעמיים: "וְכֹל אִישׁ חֲכַם–לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה…"
שימו לב: קודם: "חכם לב" ואחר כך "אשר נתן השם חכמה ותבונה בהמה". כלומר, אם התורה היתה באה ללמד שהכמיהה לחכמה היא תכונה המיוחדת לאנשים מסוימים ונעדרת אצל זולתם, סוג של משאב נפשי מיוחד של יחידי סגולה, היינו מקבלים את המשפט בסדר הפוך: קודם האל נותן "חכמה ותבונה בהמה" וכפועל יוצא הם חכמי לב.
אבל נראה להבין שדווקא בעניין הזה של פוטנציאל לחכמה – בני האדם כן שווים. אמנם לכל אחת ואחד יש נטייה לאיכות מסוימת, מיוחדת לו, של החוכמה, אבל קיבלנו מספיק חוכמה בכוח שגם אם ניקח קצת ממנה – יש לנו המון.
מכאן הכל תלוי בלב. ברצון. והבחירה בידיך. אם הלב בוחר בחוכמה, אם אתה חכם לב, השם ייתן בך חכמה ותבונה. זה הכל ברצון. בהשקעה. רבי נחמן אמר, ואני מאוד חזק על זה, שאם תתבונן באיזו נקודה, או סוגייה לא פתורה או עניין סתום, ותבקש להבין ולא תוותר, היא תיפתח לפניך על כל שפע היופי שגנוז בה. כל אחד ואחת כאמור, במה שהוא לא מבין. אבל ההבטחה הזאת פתוחה בשווה לכולם.
3. שווה לכולם
ואכן עניין ה"שווה לכולם" עובר כחוט השני בפרשה. כולם שווים בזכות לתת מקום לבורא. בזכות להרים תרומה. בגלל זה משה מקהיל את כל העם בשביל לפתוח בפניו את עניין הנדבה למלאכת המשכן. שלא יהיה מצב שמישהו ישמע על זה קודם. גם הנשיאים לוקחים אחורה ומחליטים להמתין לפני שהם שופכים כסף וזהב על הפרויקט העממי. וכאמור, גם צוות ההקמה מלוהק מהשדרות המרכזיות ומאחרון ספסלי הפריפריה. זה כנראה לא מספיק לתת לנו יד שווה בסל הצריכה. אנחנו צריכים גם יד ביצירה המשותפת.
