האוויר שבינינו

החשד שבינינו הוא טבעי, חוסר האמון הוא מובנה. אבל מצווה להילחם בו. והמשימה הראשונה שאני לוקח על עצמי: לא להשאיר דבר - טלפון, מייל או אחר, ללא מענה
האוויר שבינינו

1. דודי

בלילה שלפני ערב ה(אוקיי, טרום…) פתיחה של בית ליבא בתל אביב, הייתי על הוואטסאפ, מתכתב במרץ עם חבר ילדות יקר שחי במלבורן. היינו שלושה. בני עשרים ופסיק. דוד דנציגר, עוזי וייל ואני. שלושה חולמים על אמנות, על אמונה, על תנועת השמאל הדתי הקיצוני שהקמנו ושהיו חברים בה בדיוק שלושה חברים… שלושה לא מובנים.

ועכשיו, בני חמישים ושני פסיקים, עוזי ואני הולכים מחר לבלבל (שוב) את המוח במקום חדש ויפה בנווה צדק. וכמו בכל פעם שטוב לנו – דודי חסר לנו. מעניין, אגב, העניין הזה, שאנשים שאתה אוהב חסרים בזמנים הטובים לא פחות משהם חסרים בימים המעוננים. זה שאתה נראה טוב לרגע, זה לא שווה כלום אם מי שחשוב לך לא ראה.

2. וכך היה הצ'אט:

"שוב כל כך חסר", כתבתי, "מחר עוזי ואני מדברים בנווה צדק. אני הייתי מנסה שתהיה שם".

"הו, נשיקות וחיבוקים לאהבות של חיי", חזר הכתב ממלבורן. "ואני קצת שם".

"אבל אני בטוח שתהיה שם", המשכתי, "מרחק הוא כלום."

"המגע שמעבר למרחק. הנושא של חיי עכשיו"

"כן", רקדו אצבעותי על הסלולרי, " אוהל מועד. ננסה לעשות את המגע שמעבר למרחק".

ואז. דודי שלח לי תמונה. כתב מפוזר על דף נייר: מעבר למרחק יש נגיעה מתקרבת. אוהל מועד.

"ישר צילמתי", הוא הסביר, כדי להוכיח. כתבתי את זה ממש לפני…".

"כן".

"ואז אמרת את זה".

"כתבתי את זה".

"אמרת".

"זה מה שאנחנו בונים".

"אוהל מועד".

"נו מה".

"עכשיו תראה עד כמה אני שם".

"אני יודע".

"רועד טיפה. לא רגיל להתגלות מוחשית כל כך".

"התוועדות של חברים בסלולרי. חסידות פשוט".

"אבל מה שמדהים זה שעל אוהל מועד, שהיה מעסיק אותי הרבה, לא חשבתי שנים. מאיפה זה בא?".

3. מאיפה זה בא?

ובאמת מאיפה מגיעה הבנה שכזו? ששני חברים משני קצוות של הכדור יחשבו את אותו הדבר על אותו הדבר באותו הזמן? התוועדות מוזרה, רגעית שכזו, מעבר למקום ולזמן. מעבר למרחק.

אני מניח שיש משהו מעבר למרחק. מעבר לזמן אפילו. קוראים לזה אמון. האוויר שבין בני אדם רוחש ספק, רוחש חשד. זה טבעי. אני לא מכיר אותך. אתה לא מכיר אותי. אני מניח שיסוד המרחק נמצא שם. ברעל שעובר בינינו. ושאפשר לעבוד עם זה ולקצר מרחקים עד למינימום. האוויר שבין בני אדם אלסטי יותר ממה שנהוג להעריך. אפשר לעבוד איתו. מצווה לעבוד איתו.

והכל בפרשת השבוע. אוהל מועד. מועד זה זמן. אוהל – מקום תחום. יחידת זמן.

מועד זה גם התוועדות. אנחנו מדברים על מקום תחום, אזור נקי, שבו ניתן להיפגש מעבר לזמן ולמרחק. זה מה שבני ישראל נצטוו להקים במדבר. ואם אנחנו קצת בחסידות – זה בדיוק מה שכל אחת ואחד מאתנו אמורים להוות.

4. איך?

פרשת פקודי מסיימת את ספר שמות במה שנראה כמו ניקוי האולם והנהלת חשבונות אחרי שכולם כבר הלכו הביתה. אחרי הגאולה וים סוף. אחרי הר סיני והדברות ו"נעשה ונשמע". אחרי העגל והכעס והרחמים. אחרי נדבת העם והקמת בית השם עלי אדמות – אוהל מועד. בית של שמים וארץ. עליונים ותחתונים. בית שמתחילים להקים מהאוויר (הכתוב מספר שהיריעות התחתונות – המשכן – נפרשו לפני הקרשים שמחזיקים אותם) וממשיכים בקרקע. בית שכמו שכתב פעם יורם קניוק ב"יהודי האחרון" –  השורשים שלו בשמיים והצמרות באדמה.

ואחרי כל הרעם והרוח, מגיעה פרשת פקודי ומסיימת בדוח. דוח יבש לכאורה על כמה זהב תרמו וכמה כסף ונחושת, ולאיפה "הלך הכסף". דוח מפורט, כמעט מפורט מדי, של תכולת המשכן. והרי כבר הכל ידוע ונאמר. למה לחזור שוב? מי חושד במשה שהוא לקח זהב או כסף מנדבת המשכן? זה שעמד על ההר 120 יום ולחם לא אכל ומים לא שתה? הוא צריך זהב? מה הוא יעשה עם הזהב במדבר? איך אפשר לחשוד במשה?

אז זהו, שאפשר. ואם אפשר לחשוד במשה באמצע המדבר שהוא ישים משהו בכיס, עד כדי כך שבמדרשים נכתב שמשה עבד במשכן בשבעת ימי המילואים עם בגד נטול כיסים בדיוק מהסיבה הזאת, אז ניתן לחשוד בכל אחד ובכל דבר. אנחנו בנויים לחשוד. וזה דווקא בסדר גמור.

ולכן בשביל לטהר את האוויר בינינו וליצור אמון, זה לא מספיק להיות ישרים כמו משה אפילו. האמת חייבת גם להיראות עד לפרט הכי שולי וטריוויאלי. זה החומר שבונה אמון, וזאת האיכות שמקצרת מרחקים. ופרשת פקודי למעשה מסיימת את ספר הגלות והגאולה בעצה יקרה שטובה בוודאי למנהיגים אבל לא רק. אני מוצא שרוב הזרם הרע שבין האנשים עובר בדברים שלא נאמרו, בטלפונים שלא חזרו ובמיילים שנשארו מיותמים.

וזה לא רק כסף. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי עם שירים או אלבומים שנשלחו אלי (כיוון שאני משדר ברדיו…), לא מצאו חן בעיני ונשארו "תלויים באוויר" כי לא היה לי נעים להגיב ולומר את דעתי. גם זה דוח שחייב להינתן. ובעצם, כל מה ששולחים אלי, צריך ללמוד להחזיר תשובה, מייל, טלפון, משהו, זה המוסר שאני אישית לוקח מהפרשה וממש מתפלל שאצליח לעמוד בזה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *