אני פעיל חברתי ופוליטי, מה שמכונה לעתים אקטיביסט. אני מהאנשים האלה שמכירים נושאים מסויימים לעומקם, כמו למשל הביזה סביב גילויי הגז הטבעי בישראל והשחיתות המערכתית בעסקת הדולפינריום. אני כותב עליהם, ופועל כדי לתקן אותם.
אני לא יודע למה אני כזה. אני מניח שאפשר לבדוק את הנסיבות שבהן גדלתי (העובדה שגם אחותי, הרב עדית לב, היא פעילה חברתית מעידה כנראה שקבלנו משהו בבית), אבל השאלה הספציפית הזו נראית לי פחות מעניינת.
חשוב יותר בעיני להבין למה כדאי להיות אקטיביסט, כלומר פעיל, שקם ומחליט ויוצא ועושה פעולה בעולם, ולא לסביל, כלומר זה שהפעולה מתרחשת עליו.
החלוקה הזו שקרית, כמובן: כולנו אקטיביים וכולנו פסיביים. אבל יש מי שמחליט לפעול במעגלים רחבים יותר מאשר אחרים. להשקיע את זמנו בלימוד ובאירגון ובפעולה חברתית-פוליטית, כמוני. אני לא חושב שאני טוב יותר מאחרים באיזושהי צורה בגלל זה. אני כן מאמין שזה כדאי, ושיש רווח לאדם כשהוא ער למהלכים המתרחשים סביבו, הנוגעים לחייו. אני אנסה להסביר למה.
לאורך ההיסטוריה המתועדת של המין האנושי אנחנו מגלים שוב ושוב ניתוחים של הקיום שלנו שמגיעים למסקנה אחת: משהו פה לא בסדר. בדרך כלל המסקנה הזו מלווה באמונה יוקדת מה בדיוק מה לא בסדר ומה יש לעשות
המציאות פגומה. על כך יש הסכמה רחבה לאורך הדורות. המציאות פגומה בין אם תולים את הבעיה בחוסר הציתנות של העם הנבחר לאלוהיו, או בחטא הקדמון של האדם הראשון בגן עדן, בקיומם של מחלה, זקנה ומוות או אולי בהשתלטותו של ההון על אמצעי הייצור.
לאורך ההיסטוריה המתועדת של המין האנושי אנחנו מגלים שוב ושוב ניתוחים של הקיום שלנו שמגיעים למסקנה אחת: משהו פה לא בסדר. בדרך כלל המסקנה הזו מלווה באמונה יוקדת מה בדיוק מה לא בסדר ומה יש לעשות (יש חלוקה-לכאורה בין התיקון הפנימי שחלק מהאנשים עושים ליציאה לשינוי העולם).
אקטיביסטים יוצאים לשנות את העולם, וכשאני מנסה להבין למה, אני נעזר במודל עתיק מאוד של אקטיביזם מהמסורת שלנו, המודל של משה. משה הצעיר, עוד לפני שהפך לרבנו.
משה נולד למציאות פגומה מאין כמוה. כזכור, העברים, צאצאי בניו של יעקב, חיים בארץ מצרים ומשמשים כעבדים, ופרעה של אותה העת מצווה להשליך ליאור את בניהם. הוריו של משה מחביאים אותו ואז שולחים אותו בתיבה על פני היאור, והוא נאסף על ידי לא פחות מבת פרעה.
המקרא מדלג על כמה שנים טובות ולא מספר לנו איך התבגר משה. חז"ל משלימים קצת את הפער ועדיין – יש חור גדול בביוגרפיה של האיש מהרגע שנאסף, כתינוק בן יומו, על ידי בת פרעה. אני מדמיין לעצמי את משה גדל חף מידיעה על מה שקורה בחוץ, מוגן מרע בחצר המלוכה, בינות נסיכים וחרטומים.
המקרא חוזר אליו שנים אחר כך, כשהוא לכל הפחות נער בוגר או גבר צעיר, ברגע דרמטי מאין כמוהו, בו הוא חוזר אל המציאות ממנה בא:
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל" (ספר שמות, פרק ב').
סיפור יציאת מצרים, סיפור הגאולה הגדולה של הפיכת עבדים לעם הנבחר (סיפור שהדרמה שבו מתרחשת, אגב, קודם כל ברמה החברתית-פוליטית), מתחיל מסיפור גדילתו של ילד אחד לגבר, יציאתו מהמתחם המוגן, הנוח לכאורה, נטול הסכנה לכאורה, שבו גדל, יציאתו אל העולם, גילוי הפגמים הקשים של המציאות – ואז הפעולה הנחרצת, הנזעמת, נטולת המחשבה: "ויגדל", "ויצא", "וירא" ו-"ויך".
משה גדל, ויוצא אל העולם כצופה, לראות. הוא מזהה שם את אחיו ואת מצוקתם. איך ידע משה שאלה הם אחיו? האם הוא גדל בידיעה שגם הוא עברי שרק בנס ניצל מגורל עבדים? האם חש כאב חד בבטנו כאשר ראה את המצרי מכה עבד והבין בבת אחת שהוא בצד של המוכה ולא של המכה?
אולי אחינו הם כל מי שאנחנו רואים בסבלותם, שגורלנו נקשר בגורלם באופן פלאי גם כשאנחנו יוצאים לראשונה מארמון ואילו הם עבדים, ועדיין אנחנו חשים במצוקות שלהם ורואים את העוולות שממררות את חייהם, ואנחנו פשוט יודעים שגם אם אנחנו בני מזל והם פחות, גורל אחד לנו?
הפעולה של משה קשה וקיצונית. מלאת כעס. זה חלק מהכאב בגדול של גילוי המציאות הפגומה: כשזה עתה יצאנו מהארמון של ילדותנו, ואנחנו עומדים פתאום מול עוולות איומות וכאבים עצומים, מה שאנחנו רואים עלול לשרוף אותנו מבפנים. אנחנו עלולים לרצות להרים יד על מישהו. להרוג ממש. העור שלנו עודו דק. העיניים עדיין רכות. גילוי אי הצדק פוצע אותנו. אנחנו מתמלאים אלימות וכעס מעוורי עיניים כמשה. גם אם אנחנו לא הורגים איש, אנחנו בוחרים להפסיק לראות. לעתים, בין אם זה בגלל זעם, ייאוש, תחושת חולשה, או חוסר יכולת להתמודד עם האלימות שבפנים – אנחנו נסוגים.
משה טמן את תוצאות האלימות שלו בחול, וברח למדיין, התחתן, הפך רועה צאן. הוא מנסה להפסיק לראות. אבל אז קולו של האל בסנה הבוער שולח אותו למצרים להתמודד עם פרעה, להוציא את העברים מבית עבדים, להפוך אותם לעם. הוא לא יכול להתנגד. הפעם הוא יפעל כאדם בוגר, בשיקול דעת, בשלבים: הוא ישנה את העולם. משה ניסה לסגת ולא הצליח. בעל כורחו הוא הפך לאקטיביסט. הארכיטיפ הגדול של המשנה החברתי.
גם אני, הקטן, גדלתי ויצאתי וראיתי ונסוגתי למדיין. ואז הגיעה המחאה החברתית.
אני רחוק מלהיות משה, ומעולם לא פגשתי את האל בסנה הבוער. בקיץ 2011 הייתי כבר בן 39. נשוי. עובד. אב לילד. אבל בקיץ ההוא נזכרתי מה שניסיתי לשכוח: שהמציאות פגומה באמת, וזו החובה שלי לתקן אותה. ראיתי אז אנשים שרוצים לשנות את העולם. ראיתי גם אנשים במצוקות קשות. ראיתי דברים שגרמו לי זעם וכעס, אבל גם ראיתי אהבה ואחווה. ואחרי כל זה חזרתי אל המאבק הארוך והמתיש לצדק חברתי. לא יכולתי להישאר יותר במדבר. כדי להישאר שם הייתי צריך לא לראות, לא לצאת, לא לגדול. לא לחיות.
זו המשמעות של להיות אקטיביסט מבחינתי: כל עוד אני ממשיך לראות, אני ממשיך לצאת. כל עוד אני ממשיך לצאת אני ממשיך לגדול. כל עוד אני ממשיך לגדול אני חי יותר.
– אורי בן-דב הוא קולנוען, פעיל חברתי ומורה ליוגה
