מקום של לחישות

בקירות של סקרנביץ' אפשר לשמוע את החסידים שהגיעו מאירופה ושבת אחרי שבת, הקירות אוגרים את השיחות שלהם מאותם ימים כשתל אביב הלכה ואיבדה את תבונת קיבוץ הגלויות שלה
מקום של לחישות

תחנה ראשונה: סקרנביץ', שינקין

מהי סקרנביץ'? עיר קטנה בפולין בין לודג' לוורשה? או אולי שמה של חסידות קטנה שצמחה מתוך חסידות וורקא, עיירה אחרת בפולין? או שאולי זהו שם של מקום. שם נרדף למקום שבו אני יכול להניח את הרעש התמידי מול היהדות, להניח את כלי המלחמה המושחזים, את תל אביב, לטובת ארבע קירות, מדפי ספרים, וילון לבן מוכתם בין עזרת גברים לעזרת נשים, עלוני שבת מקומטים על שולחנות עץ ומפות לבנות, מניין מתפללים ועודף, קבלת שבת וקידוש עם קיגל וכוסית קטנה של וודקה?

ואולי זה גם וגם ועוד מעט המילה תהיה משהו נוסף: כך מתגלגלת השפה, ואנחנו כולנו בנים נאמנים של ההתחלפות הזו – עיירה בפולין הופכת לחסידות, החסידים בונים בית כנסת בתל אביב, שמו של בית הכנסת הופך בתוך אדם אחד לשם קוד לשיבה אל הבית, הוא כותב טור שהופך אצל מישהו אחר את המילה למשהו אחר.

אם תצעדו לרגע מחוץ לרחוב קינג ג'ורג' שמחבר את כיכר רבין (רחבת הצעקות שלנו) עם השוק (רחבת צעקות אחרת) תמצאו מקום של לחישות. כלומר, מקום של שאלות, לא של תשובות. בית הכנסת הקטנטן הממוקם ברחוב העבודה 10 נראה ביום שישי בשעת בין השמשות כמו סיפון של ספינת עץ ישנה עליה עולים בזה אחר זה ניצולים עייפים. אי אפשר לשרטט את הפרופיל של אותם בודדים שעומדים מול השולחנות המכוסים מפות לבנות ומתחילים לשיר "ידיד נפש", אי אפשר למלא את השורות הצפופות של תעודת הזהות. כל אחד מהם מתמרד ומפנה עורף. כל אחד מהם נחלץ ממקום אחד כי להגיע למקום אחר, כל אחד מהם נושא את צלקת ההגירה.

אולי זה שהגיע מישיבת חברון, שמכיר את הסמטאות המפותלות של ההתכנסות, את רחובות האבן והבתים הצפופים בהם ניגונים ישנים אינם מניחים לחשמל הישראלי לחדור ומאז שהתרחק משם הוא מביט על אותן סמטאות בכעס בוגעגוע? או זה שגדל בתל אביב שעדיין שטו בה חולות והייתה בה את אותה פראות חיננית של מדינה בהקמה, ומאז הוא נאחז בה, למרות צמיחת האבן המטורפת, משמר בתוכו את ריח הימים ההם, נאמן לעיר שהייתה?

או אולי את זה שנעוריו היו בערים המטופחות של הציונות הדתית-לאומית, באותו מסלול בורגני, נינוח, מרוצה מעצמו ושכעת הוא מנגן, והניגון, אנחנו יודעים, הוא הרגע שבו הנפש אינה יכול לנוח? או זה שלא ידע דבר על תפילה ועל אור נר ההבדלה ועל המבט לעבר הלבנה והריקוד מולה עם צאת הכוכבים ואת כל זה אסף ולמד רק אחרי עשורים רבים, אחרי מחצית חייו, ומי שמגיח אל האל אחרי מחצית חייו עושה את זה במתינות ואיפוק? ואולי אותי, ילד ונער שגדל בהתנחלות, מוקף גדרות תיל, מטפס על עצי תאנה, צועד כל שישי אל בית הכנסת שאליו מוליכים כל שבילי הישוב ואז מתגייס ולוחם ונפלט בעצמה גדולה לעבר הטיולים בעולם, הנדודים ומסיבות הטבע והחופים והסמים, לעבר הגוף והעונג שמונח בו, ולעבר המוזיאונים והציורים והספרים, לעבר גואה וריו דה ז'נירו וברלין. והנה, אחרי שנסע והיטלטל רחוק וכבר חשב שהשפה אינה שלו והמזמורים נשכחו ממנו הוא מוצא את עצמו שר ״לכה דודי״ כפי ששר לפני חמש עשרה שנה בישיבה בירושלים שבה למד?

רוחם של החסידים שורה על בית הכנסת ומתערבבת אצל כל אותם ניצולים שעלו לספינה, שכבר אינם ניצולים אחרי ״לכה דודי״. קירות בית הכנסת, כמו קירות בכלל, אוגרים לתוכם את הקולות ואת המנהגים, לכן היזהרו בקירות ובדיבורים. בקירות של סקרנביץ' אפשר לשמוע את החסידים שהגיעו מאירופה ושבת אחרי שבת, במזמור "אנא בכוח" בכו את העיירות שעלו באש ואת ההשפלה וביזוי התורה, והקירות אוגרים את השיחות שלהם מאותם ימים כשתל אביב הלכה ואיבדה את תבונת קיבוץ הגלויות שלה למען המגדלים ומקומות הבילוי, והשיחה האחרונה של החסידים שבה החליטו לעבור מהעיר, מותירים את בית הכנסת מאחוריהם, ושחוזרים אליו פעם בשנה ליארצייט של האדמו"ר, נמהלת בשיחה שלנו, מתפללי סקרנביץ' החדשים. מתפללים שאחרי תפילת מוסף בבוקר פותחים שולחן ומניחים את הסלט והחלות והמשקה על השולחן ומבררים את פרשת השבוע, האחד דרך הלב והאחר דרך התבונה והשלישי מבקש ללכת מעט עם הלב ומעט עם התבונה.

בצהריי השבת כשאני יוצא מהבית ועובר דרך תל אביב, דרך גינת שינקין וקול ההורים הצעירים, חולף על פני הסופרמרקט הפתוח תמיד, חולף על פני בניין שעל הגג שלו ישנה מסיבת צהריים ומוזיקה אלקטרונית מרעידה את כוסות הפלסטיק שנחות על גדר האבן ובהן אלכוהול ומשקאות אנרגיה, יש לי לרגע את התחושה שאני צועד בכלל לקראת אותה עיירה מכוסת שלג בפולין. אבל אז כשאנחנו מתיישבים סביב לשולחן לפני מנחה וסעודה שלישית ופותחים את ספרי הרב קוק הוא מעיר אותי ומחזיר אותי אל המזרח-התיכון, ועל ההתאהבות שלי ברב קוק, ששרדה הורדת כיפה והחזרת כיפה.

ואת השלב שבו כשאין כיפה יש כיפה וכשיש כיפה אין כיפה – בתחנה הבאה ביומן המסע.

– יונתן ברג הוא משורר, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. שפתיים יישק, יונתן.
    תודה על שורות קסומות, מילים יפות, ואהבה אחת גדולה.
    אהבה שלא מקלקלת את השורה

    אהוד בן יהודה
  2. תיאור מלבב של בית כנסת ייחודי, בית כנסת שממלא את ייעודו לקירוב יהודים לבורא העולם, תוך שמירה על קדושת בית הכנסת, מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.
    מסתבר שרוחם של המייסדים שאהבת ישראל היא סמלה של חסידות סקרנביץ וורקא חופפת על בית הכנסת והיא זו שנותנת את ההמשכיות למקום זה.

    מוטי
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *