הסבון בכה מאוד

אנחנו כל כך רוצים את העולם שלנו מסודר, נקי ומוגדר, שאנחנו רומסים את כל מי שנראה אחרת ואת כל מה שעושה לנו בלגן במחשבות
הסבון בכה מאוד

לצערי, רק יום אחד בילינו באדיס אבבה, אליה הגענו בטיסת מעבר. אבל היום הזה היה גדוש. לקחנו מונית צמודה ושטנו במהירות בין האתרים השונים של בירת אתיופיה. האמת גלויה ברחובות אדיס אבבה ואין דרך להסוות אותה או להתעלם – אפריקה נאבקת, מאובקת, קשה. מנסה להתרומם ומתקשה, כן, ישנה בנייה חדשה באדיס אבבה, ישנם אזורים מתפתחים. אבל התחושה הכללית, שגוברת ועולה מהמראות היא, תחושה של מאבק. מאבק קיומי, נואש, אבל נחוש.

המקום הסואן ביותר בעיר, לבה הפועם, הוא המרקטו. שוק שנחשב לשוק הגדול ביותר באפריקה ואולי גם בעולם כולו. רחובות על גבי רחובות של סחורות ואנשים. כל כמה רחובות מוקדשים לסחורות מזן אחר: ברזל, פלסטיק, מזון, רכבים, זכוכית, כלי בית, הכל יש במרקטו, הכל. התנועה היתה בתוך שפע, אבל היה זה שפע של שאריות, חלקים, עזובה שנאספה לשימוש מחודש. המילה שפע, שכוחה בצבעוניות ובשמחה שבה, הפכה שם למשהו אחר לגמרי. למאבק על קיום שבתוכו יש צורך למחזר ולאגור ולאסוף הכל, ובו כל דבר הוא אפשרות למסחר. אולי אפשר לחשוב על אדיס אבבה במלים: שפע מגובב.

גם באתרים אחרים בעיר חוויתי את אותה חווית שפע מגובב, בכנסיות האתיופיות למשל, יש איזה חוסר סדר שמעניק להן דווקא תחושה של אותנטיות, של מקוריות, בוודאי מול ההיכלים המסודרים והמפוארים שממלאים את המערב הנוצרי – היכלים שבהם נשמרים סטריליות תמידית, דממה כבדה והרת גורל וכללי טקס נוקשים. נכון, יש בהדר משהו כובש, אבל גם משהו כוחני מדי, ובכנסיות האתיופיות שהייתי בהן, גם באדיס אבבה וגם בירושלים, היה משהו אחר לגמרי. רעוע הרבה יותר, מבולבל מבחינת הסדר, אבל לכן אינטימי, אנושי ויום יומי.

ואולי זהו המאבק הניטש סביבנו ובתוכנו כל הזמן, המאבק בין הסדר והניקיון וההגנה שבתוכם, לבין הקרעים, הריבוי הצבעוני שבתוכו, ללא ספק, גם חרדה ובלבול. אולי זו ההצעה של אפריקה מול הבורגנות שאליה כולנו, מי יותר ומי פחות, נופלים. אותה לחישת קסם של מעמד בינוני ואיכות חיים שפירושם, פעמים רבות, סטריליות וניקיון שהם לא רק לעדות להישג כלכלי, אלא למרחק מכל מה שאנו מציבים כאיום, כל מה שאינו מוכר ואינו ידוע. ההצעה של אפריקה, ואני אומר זאת בזהירות, כי הביקור היה קצר וכי קשה מאוד להכליל אמירות על מדינה אחת, לא כל שכן יבשת, ובכל זאת, ההצעה היא הצעה של מרחב חשוף ובתוכו המולה מסחררת של צבעים ופנים.

אותה נסיעת מונית, היתה, לצערי, היצמדות לסטרילי. לא רק הזמן הקצר קבע את התנועה בתוך המונית ברחבי העיר אלא גם, חייבים להודות, תחושת איום מסוימת שחווים מול אותה המולה כאוטית של אדיס אבבה. המוני בני אדם הולכים על הכבישים ללא סדר, חיות וסחורות בכל מקום, שווקים שלפתע פורצים לצד הכביש הראשי. הביגוד הצבעוני, אפילו הוא, מכריז על משהו אחר לגמרי מצבעי היסוד שאנחנו רגילים לראות סביבנו בערי האבן של המערב שבהן, כמה שלא נחשוב את עצמנו מרובי צבעים ומנהגים, המנעד, בסופו של דבר, הוא מצומצם והצבעים מבוישים.

צער גדול יותר עולה כי עולם אחד, מערכת אחת של אמונות ותפיסות, שדדה ובזזה מערכת אחרת. אפריקה היא עדות לאותו שוד, שהיה בו לא מעט פחד מהעולם הלא ידוע, פחד שמוביל אותנו להפוך את השונה ממנו לדומה לנו. כך ביקש המערב העשיר והמתקדם טכנולוגית (בוודאי בכל מה שקשור לתעשיית המלחמה), לחנך את החברות האחרות ולהפוך אותן לנתינים של אותו סדר אחד. אין הגדרה טובה יותר לכוח, לשימוש בכוח לאורך אלפי שנות האנושות, מאשר הרצון להפוך את השונה לדומה. כל אותם כיבושים בלתי נגמרים, בהם המנצח מכופף את ידו של המנוצח ומכריח אותו לענות אמן אחרי תפיסת העולם החדשה ולקבל את פני האל החדש בכריעה והלל, הופכים את השפע לצבע בודד.

בזמן השיטוט באדיס אבבה חשבתי על מה שקרוב אלינו, נוגע בנו ואיננו מכירים אותו כלל. תרבות שהיא חלק מאיתנו – העדה האתיופית, פנים שנמצאות סביבנו ואיננו מביטים בהן ולא שואלים אותם לעולמם הפנימי. גם זה סוג של כיבוש, לא בכוח הזרוע ולא בחרבות וספינות מלחמה. במובן הזה, לצערי, אנחנו, אני, נוסעים באותה מונית סטרילית, כפי שנסעתי באדיס אבבה. גם ברחובות המולדת שלנו, אנחנו עוברים ביעף בכל הממלכות הדרומיות. מול העני והזר, אנחנו ממהרים לחזור חזרה למוגן.

והנה, אולי עולה פה גם ביקורת עצמית על עשרות הטורים האחרונים: על הרעב שלי לנוע רחוק, לעבר עולמות לא מוכרים, עם רעב וסקרנות ופתיחות לכל מה שאחר, לכל מה שמסובב את כפתור הנוכחות הפנימי עד קצה הווליום. אבל את מה שמסביבי אני מכיר מעט מדי, מסתגר בין ירושלים לתל אביב, מסביבי אלו הדומים לי, ואת אותו רעב חיוני ומלא כוח, מחליפה פה עבורי תחושת שעמום ועמידה במקום. ואולי גם פה, כמו באדיס אבבה, אני מפחד מהשפע המגובב של העולם, שנמצא גם פה. שפע שמתקיף אותך, לא מאורגן ולא מוכן להתמסר בקלות, שפע, שלנו, כחברת מהגרים. יש אותו מכל עבר, ובכל זאת אנחנו נעים כיתות כיתות, מתגוררים אלה בסמוך לאלה, מביטים בחשדנות האחד על האחר.

יונתן ברג הוא משורר – זוכה פרס יהודה עמיחי, סופר ונווד. הרומן הראשון שלו, ״עוד חמש דקות״, ראה אור באחרונה בהוצאת עם עובד. במדור "מסעי" הוא עובר בין תחנות – גיאוגרפיות, תרבותיות ואישיות, בדרך אל מסע חוצה יבשות שבו הוא מקווה למצוא עוד נתח מעצמו. על תחנות קודמות במסע אפשר לקרוא כאן.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *