-
93. (מתוך: "ערב על בדידות, סמארטפונים וספר חדש ונפלא" בבית ליבא)
פעם, בשנה שעברה, גיא חג'ג' ואני תכננו להפיק תוכנית רדיו שהכותרת שלה היתה "93 אחוז". אני לא יודע מאיפה גיא דג את זה – מהרצאה של טד או ממקום אחר – שהמחקרים האחרונים מעלים ש-93% מהמידע שאנחנו מעבירים בשיחה נתונה הוא לא מילולי. מה שאומר שהמלים שאנחנו שומעים בשיחה נתונה, הן רק 7% אחוז מהתשדורת המלאה שאנחנו קולטים. שאר ה-93% – אינפורמציה רגשית אינטואיטיבית שנעה מ: "איזה מזל שלבשתי את המכנסיים האלה הערב" ועד "כן להרים את העיניים או לא להרים את העיניים". מה שנקרא: שפת גוף. אבל זה יותר משפת גוף. אפשר אולי לקרוא לזה נוכחות. וזה 93% מהמידע שעובר במפגש נתון.
לאיפה הולכת התשדורת הזאת כשאני מסמס, מצ'טט או מוציא הודעה לפייסבוק? להיכן ה-93% אינפורמציה הזאת נשלחת? אני מניח שהיא מושלכת על מסך המחשב, הטאבלט, או הסלולר. ואם להיות ממש ציורי, אז הואיל ואין לה משם ממש לאן להמשיך – היא נדבקת שם. עליהם. כמו שומן נניח.
מה שיכול אולי להסביר למה ההתמכרות לעצמים האלה – מחשב, סלולר ושאר הטרנספורטרים התקשורתיים שלנו, היא כל כך מצמיתה. 93% מהנשמה שלי מונחים שם. ועוד יותר גרוע – עדייו לא הונחה הטכנולוגיה שתאפשר למכשירי המחמד הסיניים הללו להחזיר לבעלים את הנשמה שהם זורקים עליהם עוד ועוד. שהרי אם אני זורק עליכם עכשיו את ה-93% – תקווה, פחד, דאווין, בואו נעשה כיף, כל זה, אני מקבל בתמורה את ה-93% שלכם. כך שאם אנחנו עכשיו בהופעה נניח, 7% זה מחיאות כפיים ושאלות בסוף החלק. אבל יש גם עיניים וגוף וחיוך ופיהוק שמחזירים לי תהודה ומספרים סיפור. הסיפור שקוראים לו: אתה לא לבד.
אבל רק לפני כמה שעות כשכתבתי את הדברים האלה, וזרקתי את ה-93% על המחשב – מה שעשיתי היה בעצם להניח את האוצרות הרגשיים שלי, את הערך המוסף הדומם של הרעיון הזה על ה-93%, בכספת שלא תפתח לעולם. דיברתי בחדר שהקירות שלו לא מחזירים תהודה.
והרגשתי לבד. אבל היה לי למה לחכות. למאזינים. לקהל. לקוראים. ללייקים. סלולר ואינטרנט מרוויחים בוכטות על בלוטה מאוד נעימה בנפש האדם של : "אל דאגה. יש למה לחכות."
2. אל"ף קטנה
ספר ויקרא נפתח כשמשה רבנו עומד בבדידותו המזהרת בתוך אוהל מועד ושומע קולות ודיבורים שרק הוא שומע. אבל מה שהוא באמת שומע, הרבה יותר גדול מהשראה או מדאטה מורכבת. משה שומע שם את הצליל הבלתי נשמע של הפעמון שקוראים לו אחדות או אהבה.
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". רש"י שואל: בשביל מה צריך את הקריאה הזאת? למה לא להתחיל ישר בדיבור? ומפרש שהקריאה הסתומה הזאת ("ויקרא אל משה") היא לשון חיבה. לשון שמלאכי השרת קוראים לזה לזה. ה-93%. השם קורא למשה: "משה משה". עוד מעט הוא יוריד לנביא בוכטה של מידע מדוקדק. אבל המידע הזה לא יכול לעבור בלי אהבה. כי אתה לא באמת מבין כשמדברים אליך בלי אהבה.
אני יודע שהדרך הכי בטוחה ללכוד תשומת לב של מישהו, למה מישהו, את תשומת הלב שלי, היא לקרוא לו תחילה בשמו. כשמישהו פונה אלי: יוסי, יו סי, יוא או אואוסי – משהו מתעורר. איזה קוד פנימי שמחכה שמישהו או משהו יזהה אותו. יסתנכרן איתו. אני טוען ששם של אדם הוא כל כך קריטי למציאות שלו, בעיקר כי יש הסכמה משותפת עליו בינו לבין הזולת שזה "הוא". ועל ההסכמה הזאת אפשר להתאחד. קראת לי "יוסי" – אמרת בעצם – "אני מזהה אותך". "אני מכיר בך".
רש"י עומד באופן נפלא על האל"ף הקטנה שמבדילה בין "ויקרא" של משה לבין "ויקר" של בלעם ושאר נביאי האומות. האל"ף הקטנה זו שבקושי נראית, זו שהייתה עוד לפני בריאת העולם ושמבחינה בין הקריאה (ויקרא) לבין המקרה (ויקר) בין ההכרה בזולת כאחיך למסע ולמידע לבין השימוש בו כפרט אקראי. בין ההבנה שאם מישהו או משהו ניצב לפניך הוא לא נמצא כאן סתם ושהשורש אחד ועתיק (שוב האלף הקטנה…ראשית הדברים…) לבין הראייה השרירותית והמפרידה.
ויותר מכל דבר, וזה רק נתברר לי לאחרונה, האל"ף הקטנה של ויקרא (אל"ף במובן מלמד ומאלף) מסמנת שאם אתה מתבונן היטב במה שלפניך, מבין שהוא לא סתם נקרה לפניך, ו"קורא לו" בשמו, אתה הופך אותו מיד ל"מורה הדרך" הנאמן ביותר שלך. כי כך אנחנו באמת בנויים ולכך כנראה נוצרנו. והאל"ף הקטנה הזאת, לשון מלאכי השרת, זו שמעבר למילים, זו של ה-93% ושל האהבה, אין מתאימה ממנה לפתוח את הספר (ויקרא) שטוען ללמד איך לעשות אהבה בין העולמות.
3. ואיך שזה מתקשר לפורים
שהרי המן מזרע עמלק. שהתביעה המקראית הקטגורית היא לזכור את "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים". ובסוף הזמנים למחות את זכרו מתחת השמים.
עמלק אשר "קרך בדרך" – כי מיליון פעמים בדרך, האל"ף הקטנה הזאת של "ויקרא" נשמטת, ופתאום אין משמעות לכלום ותופסת אותנו תחושת המקרה ומזנבת בנו ומעייפת ומייגעת. והכתוב מבשרנו שאחרי שכל האויבים מסביב ירדו מהבמה, האויב הפנימי האחרון שאתו אין הסדר ואין פשרה, היא תחושת המקרה והשרירות. זה מוות בחיים. אבל זה מוות שקוף. רוצח שקט. ודווקא בכל פעם שנהיה שקט בחוץ – זה בדיוק הזמן להרעיש עליו עולמות.
