1. בענייני האבק
ידידה טובה שלי, אישה שאני מאוד אוהב ומעריך, הגיעה בשבוע שעבר לביקור קצר בתיבת ההודעות שלי בפייסבוק. מדי פעם היא נוהגת לזרוק שאלה בתיבה. וכל שאלה שלה – עולם ומלואו. "אני מתקשה להבין את עניין אבק לשון הרע הזה", היא פתחה, "זה מרגיש כל כך טוב לדבר טובות על מישהו גם אם הוא לא נוכח. איך זה יכול להיות שמורים להימנע מזה? מי שנכשל ומדבר סרה – נכשל, אבל למה לבטל את כל הטוב הזה רק בשל אולי מלים רעות של מישהו אחר?"
חשבתי על זה כמה ימים וחזרתי עם החצי תשובה ש"העניין מאוד מורכב. מצד אחד – לשון הרע הוא נמר שמתנפל מכל הכוונים. אני כמעט שלא זוכר שיחה שהתחילה בשבח והלל למישהו שלא נמצא, ולא התפתחה לכדי עקיצה קלה או כבדה שלה או שלו או של מישהו אחר בכלל ש'עבר בדרך אגב' בשיחה…"
"אבל", סייגתי, "זה נכון שמצד שני, לדאבוננו, רוב התקשורת המילולית נסבה על ה'צד השלישי' ואם נוותר עליו כמעט שלא יישאר על מה לדבר… אז נראה לי שבעניין אבק לשון הרע הכי מומלץ זה לפתוח פנקס ולרשום את מספר הפעמים שדיברתי טובות על מישהו שלא נמצא מול אלה שעקצתי והשמצתי. אם יוצא שהייתי יותר חיובי ממרושע – מגיע לי שבוע של "אבק". ואם הפוך (ואני מצטער לומר שיוצא לי הרבה הפוך. מה לעשות שהזולת נורא מעצבן) אז עדיף לסגור לשבוע. (אני אומר שבוע כי לשון הרע באמת משנה אותי ואם דיברתי קצת היום, אני אדבר כפול מחר. בדוק. אז אם לא רוצים להפוך לשתקנים כדאי לנהל יומן או פנקס ולבדוק מה יוצא)".
"יוסי, זה סוגר לי את הפינה", הגיעה התגובה שהפעימה אותי ממש, "יוצא שאם כולם היו מקפידים כן, היה אפשר לדבר גם טוב בצד השלישי, כי אף אחד לא היה נגרר. מה שכן, אני מתחילה להבין את עניין ההכשלה הזו, שיופי לי שאני רואה רק את הטוב, אבל זה קצת כמו לנפנף בו, סוג של השווצה. כמה אני טובה ממך שאתה רואה רק את השרץ. ומתחסדת גם אולי. עכשיו אני מבינה".
וגם אני הבנתי. אין כמו הפעמים האלה ששואלים אותך משהו ואתה עונה רק בשביל לגלות שזה ששאל או זאת ששאלה מחזיקים תשובה הרבה יותר בהירה ממה שחשבת שיש. יש אכן משהו מתחסד ב"לראות" רק את הטוב ולדבר רק את הטוב. הרי אני לא באמת מרגיש ככה כל הזמן. אני אולי רוצה להרגיש ככה ולהיות כזה. ועוד יותר מזה אני רוצה שיראו אותי כמישהו כזה שרואה רק טוב. זה משרת אותי ונותן לי יתרון. והרי עיקר עניין לשון הרע הוא ליצור מצג של יתרון על הזולת. אז מה ההבדל בעצם?
2. ובענייני האפר
אחרי פרשת ויקרא שתיארה את עבודת הקורבנות מתוך העיניים של הבעלים – כלומר זה שמביא קרבן נדבה או שבא לתת קורבן על מנת לכפר, באה פרשת צו ומתארת את מעשה הקורבנות דרך העיניים והידיים של הכהנים שמתווכים בין האדם שהביא את הקרבן לבין ריבונו של עולם.
הכי קשה כנראה, להיות מתווך או שליח. לכן השימוש בפועל "צו" ולא ב"דבר" או ב"אמור". רש"י מפרש ש"צו" הוא לשון זירוז ושהכתוב הצריך לזרז את הכהן במקום שיש בו חסרון כיס כמו למשל בקורבן העולה שהיה נשרף כליל על גבי המזבח. ואני חושש שהמתווך או השליח, נמצאים לעולם ב"חסרון כיס נפשי" גם כשהם מקבלים 2 מיליון דולר על הגישור או התיווך. האגו לא מבין את זה. זה שלך או לא שלך? זה מה שהאגו מבין.
אז צריך הרבה אימון וזירוז. העבודה הראשונה של הכהנים השכם בבוקר בבוקר נקראה תרומת הדשן. הכהן שזכה בה היה עולה אל המזבח, חותה כף מלאה באפר של הקורבנות שנשרפו שם כל הלילה, ומניח אותו בסמוך לכבש המזבח. שלכאורה מדובר בעניין תמוה שבתמוהים. שכן אם העניין לנקות את המזבח מהאפר שהצטבר בו, הרי שהיו במוכן דודים גדולים שמדי זמן היו ממלאים אותם באפר ומוציאים אל מחוץ למחנה. ואם זוהי "תרומה" מהאפר, אז למה קוראים לאפר – דשן? הרי זה הדבר הכי הפוך מדשן?
ומה העניין לתרום את האפר חסר החיים, דבר שאין בו שווה פרוטה אפילו? איזו מין מתנה משונה זאת?
ובאמת קשה להבין, אם לא נבוא להקביל את הקורבנות ההם לקורבן המצוי של הזמן הזה. אז בואו נעשה הקבלה ונניח שמישהו החליט "לשרוף" עשר דקות מזמנו החופשי בתפילה או בצדקה או בעזרה לזולת. ועכשיו יש לנו כאן לפנינו עשר דקות שרופות. אלה עשר דקות שהאדם אולי לא הרוויח בהן כסף או טובת הנאה גשמית אחרת אבל הוא בהחלט "הרוויח" שהוא מרגיש עם עצמו טוב, שהנה יצור אגואיסטי כמוהו הצליח להתעלות ו"להעלות על המזבח" עשר דקות מזמנו היקר, בשביל לעשות טוב ונחת רוח לקדוש ברוך הוא ולזולת. ובוודאי שזה טוב וראוי וזה מה שכולם רוצים להיות.
אבל כמו עם עניין אבק לשון הרע שדובר למעלה, יש כאן פוטנציאל אדיר של להחזיק טובה לעצמך שהנה אתה כבר כך וכך, ויראו אותך כך וכך. פוטנציאל של האדרה עצמית. שצריך תיקון.
רבי נחמן מברסלב קורא לזה "לעשות תשובה על התשובה". כלומר, שבעצם התשובה שעושים, טמון זרע של האדרה עצמית שצריך לזהות מיד. כי הוא מנפח לא פחות מכסף, כוח או מעמד. ולכן האפר שתורמים מהמזבח לפנות בוקר, אחרי פסטיבל לילי שלם של הקרבת קורבנות נקרא דווקא – "דשן". ועוד לפני שמתחילים את עבודת היום, היו הכהנים סוגרים חשבון עם פוטנציאל ההתנפחות והגאווה שעבודת האתמול הניחה. ומחזירים גם אותה למקום שאליו היא באמת שייכת.
3. ובענייני ההתנפחות והגאווה
אני נזכר עכשיו איך שהזמנים שהכי כעסתי והתגאיתי היו דווקא אחרי התפילות הכי זכות והכי מחוברות. או אחרי הג'סטות החברתיות הכי אציליות. פתאום העולם נראה שהוא לא שווה את ה"רמה שלי". ואיך אני תקוע פה במציאות ה"בינונית" הזאתי ולא במקום שאליו אני שייך "באמת". וצריך לשים לב וצריך חברים טובים באמת, כי גם אם רוצים, לא תמיד מצליחים לעמוד בזה בעצמך.