בדידות
מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.
גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?
רחל שוררה יפה יותר מכל מילה שאנו מסוגלים להפיק מפינו. כמה עצב ותסכול יש בהכרה בכך שהשאלה "מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות" נותרת ללא מענה. כמה עצב חודר ללבו של מי שמושיט יד ואין מי שרוצה לאחוז בה.
כל התלמידים שלנו, שהידיים שלהם נותרו באוויר פעם אחר פעם, שהוריהם נטשו אותם בגיל צעיר, שלא הצליחו לפלס דרך אל בני האדם האחרים בעולמם – ככל הנראה יענו לעצמם שכל בני האדם הם גן נעול ואין אליהם שביל או דרך.חינו
אנחנו מעזים לבקש מהם לא לוותר. להוציא שוב את היד מהכיס. לא ללכת. להתאמץ, להשתדל, להילחם ולהכות בסלע עד זוב דם.
אנחנו חצופים ונאיביים וחולמים עד כדי כך שאנו מבקשים שעיניים נבוכות ומושפלות תתרוממנה ותיפקחנה שוב מתוך תקווה שיימצא מי שיביט בהן הפעם. מתוך תקווה שתהיינה ידיים שיפגשו ידיים מושטות וששערי האדם ייפתחו, בתחילה קמעה-קמעה ומאוחר יותר לרווחה.
החוצפה והתעוזה והנאיביות הללו הן הכרחיות. הן אינן מבטלות את ההבנה שמי שכל השערים ננעלו בפניו בעבר לא בקלות יאמין ולא יעז, ואף יכעס ויצעק ויקלל וישבור. כי כמעט לא ייתכן אחרת. אבל על פי רוב, יד שתמשיך להיות מושטת גם למי שצועק ושובר תזכה בסוף לקרדיט והיא תפגוש את ידו של האחר.
לעבור את הסף
כמה חכמים היו חכמינו: "משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צווארו והושיבו על פתח של זונות – מה יעשה הבן שלא יחטא?!" (ברכות לב, ע"א).
הגמרא, בתמציתיות אופיינית, מביאה סיפור על אדם שמקלח את בנו, מצחצח, מאכיל ומשקה אותו, מניח אצלו כסף ומושיב אותו בפתח בית הזונות, ואז מתפלא שבסופו של דבר הבן חוטא וכושל. את הכל הוא עשה כדי שבנו ייכשל; כל מה שנדרש לבן כדי ליפול היה שם. ובסיטואציה שבה מציאות החיים כולה מכוונת את האדם ליפול ולהיכשל, שואלת הגמרא, האם אפשר יהיה לצפות ממנו שלא ייפול וייכשל?
במובנים רבים זו ההתמודדות של רבים מתלמידינו. גם הם כמו הוצבו על סף דלת הנואשות והעבריינות, ולא מדובר רק בפיתוי גדול במיוחד, אלא בהרבה יותר מכך – מדובר במציאות, שכמעט לא ייתכן אלא לצלול פנימה אל תוכה.
אגב, מאות שנים אחרי חתימת הגמרא כתבו יעקב גלעד ויהודה פוליקר על ילד בשם סאליק ש"גדל בעיר שעוברות בה רכבות / בין חבורות רחוב ויושבי הברזלים שמחפשים צרות / מול כיכר הנמל הישן שם שותים הימאים / והזונות עומדות ומחכות לבאים".
איזה נער או נערה הגדלים בבתים מפורקים ועניים, שיש בהם חסך ומחסור, שנפלטים ממסגרת למסגרת, יכולים לעמוד מנגד אל מול הכסף הנגיש, המין הזמין, הכבוד הקרוב, היוקרה בהישג יד והפתרונות שרק "הושט היד וגע בם"?!
מתברר, שרבים מהנערים הללו מצליחים לעמוד מנגד. רבים מאלה העומדים נקיים ומוכנים עם כסף ביד על סף פתח בית הזונות מצליחים שלא לעבור את הסף ולצעוד פנימה, ועל כן הם כל כך מרשימים ומרגשים.
אין לשער אילו עוצמות של תבונה פשוטה, של אינטואיציה בריאה ובעיקר של כוח נפשי נדרשות על מנת לעמוד על הפתח ולהישאר מצִדו הנכון.
חינוך כשליחות חברתית
המעשה שלנו הוא מעשה אנושי ראוי. אבל יש בו הרבה יותר מכך. המעשה החינוכי הוא גם מעשה ציוני מופלא ומעשה יהודי שורשי. יש לדברים הקשר ספציפי הרבה יותר מאשר אנשים שמשתדלים להיות טובים ומשתדלים לעשות מעשים טובים. חינוך הוא מעשה חברתי נאצל גם בפינלנד או בטורקיה, ובהקשר הזה מדובר במעשה אוניברסלי חשוב. אך העובדה שאנו מקדמים חינוך במדינה יהודית בארץ ישראל טוענת את היום-יום שלנו במשמעויות נוספות וייחודיות.
לחנך בני אדם בישראל זהו מעשה ציוני מזוקק שמבקש לתקן חברה (במקרה הספציפי שלנו, דרך ההתייחסות לחלשים שבה); זהו גם מעשה לאומי ממש שמשרת רעיון גדול ורוח של אומה (שלא סתם מחזיקה מעמד כבר אלפי שנים); וזהו גם מעשה עתיק יומין בעולם היהודי, של מסירת הנפש על חינוך.
ואולי יש בכך גם היבט של החזרת עטרה ליושנה במובן של שחזור הימים שבהם המלמד, זה שלימד תינוקות של בית רבן, היה הדמות המרכזית בחברה. ימים שבהם היה זה התפקיד הנכסף, אפילו המושיע.
במסכת תענית בגמרא (כד, ע"א) מובא סיפור מקסים:
רב [דמות בכירה באותם ימים] הזדמן למקום אחד [שהיתה בו בצורת], גזר תענית [ציווה על אנשי העיר לצום] ולא בא גשם. ירד לפניו שליח ציבור [אדם ששימש כחזן בתפילה]. אמר "משיב הרוח" [חלק מהתפילה] ונשב רוח. אמר "מוריד הגשם", ובא הגשם. אמר לו: "מה מעשיך?" אמר לו: "מלמד תינוקות אני, ומלמד לבני עניים כבני עשירים; וכל מי שלא יכול, אינני לוקח ממנו דבר; ויש לי בריכה של דגים, ומאן דפשע [מי שמתרשל] משחד אני אותו בהם, ומרגיע אני אותו, ומפייס אני אותו עד שהוא בא וקורא."
המושיע, מי שמצליח לשבור את הבצורת ולהוריד גשמי ברכה, הוא לאו דווקא הרב או הדמות הבכירה, אלא האדם העוסק בחינוך. ולא סתם חינוך, אלא חינוך של נוער בסיכון של אז. האדם אשר מתעקש לסייע לכל תלמיד – עשיר או עני, רגוע או פרוע – ומוצא את הדרך ללבו של כל אחד, הוא האדם שמצליח לשנות סדרי עולם. לפתוח שערי שמים. לשם אנו חותרים, או שמא נכון יותר לומר – לשם אנו בעצם רוצים לחזור.
מבחינה זו אנו רק חוליה אחת בשרשרת ארוכה. התודעה העמוקה והרחבה יותר, זו שנטועה עמוק בקרקע ומביטה אלפי שנים אחורה, חשובה לנו כאנשי חינוך (ואפילו הגששים כבר אמרו ב"קפטריה בטבריה" ש"כל בניין בן ארבעים קומות קודם חופרים אותו באדמה שמונים קומות"). אנו נושאים על גבינו חוט מקשר כבד וחשוב, כיהודים וכציונים בכלל, אך במיוחד כאנשי חינוך; אנו נושאים על הגב מכלול רחב שיודע לקשור את הקשרים בין השיעור בכיתה ברמלה לבין הסטנדרט המוסרי של החברה, בין השיעור לבין החלום הציוני, בין השיעור לבין תפיסת העולם היהודית.
מעשה חינוכי ראוי הוא כזה שגם רואה בעצמו מעשה חברתי חשוב. אנחנו לא רק מחנכים מאה ושלושים תלמידים ברמלה. אנחנו מבקשים גם לשאת בשורה, צנועה אך חשובה ורחבה, ומבקשים לתרום את תרומתנו הצנועה, אך לא מבוטלת או מתבטלת, ליצירת חברה טובה יותר בארץ ישראל.
מתוך הספר "מקום בעולם – מחשבות על חינוך", הוצאת "ידיעות ספרים", 2013
חילי טרופר הוא איש חינוך וחברה, המשמש מנהל אגף החינוך, רווחה ותרבות בירוחם. ממקימי עמותת "במעגלי צדק", עמותת "שכן טוב" ו"קרן פסיפס". בעבר כיהן כסמנכ"ל עמותת "אחריי!" וניהל את תיכון ברנקו וייס רמלה – שהתפרסם בסרטו של בן שני "תיכון ההזדמנות האחרונה" ששודר ב"עובדה" בערוץ 2. שימש כעוזר בכיר לשר החינוך שי פירון.
