הוא זכאי (לנס)

האדם מחכה לרגעים של התגלות מפעימה של מה שנסתר מעיניו, אבל בחלק גדול מהמקרים הוא פשוט לא מאמין שזה מגיע לו
הוא זכאי (לנס)
1. נס בדאלונה

הפעם הראשונה שממש נתקלתי במושג נס באופן חזיתי שייכת למעמקי שנות ילדותי המוקדמות (1967) כשמכבי תל אביב בכדורסל – הקבוצה של המדינה, חטפה 32 הפרש מול חובנטוד בדאלונה הספרדית ושבוע מאוחר יותר החטיפה לה בבית 32 הפרש, גררה אותה למשחק שלישי וחלפה על פניה באופן סנסציוני לתקופה.

הכותרות צעקו – נס בדאלונה! כלומר – הבלתי אפשרי קרה. לא היה שום מקום בדעתנו שאפשר למחוק כזה פיגור. אבל הנה – נס גדול היה פה באצטדיון יד אליהו. והפיגור נמחק. והחלשים ניצחו את הגיבורים. ועלינו לשלב הבא.

כמובן שמאז כל מהפך ספורטיבי או סתם משהו שהתקשורת לא חזתה מוגדר אוטומטית כ"נס". אבל אף אחד כבר, חוץ מאוהדי הקבוצה המנצחת, לא מזדעזע או משנה תפיסת חיים בעקבות "נס" שכזה. וכמובן שלא היה באמת שום דבר ניסי בעובדה שמכבי הצעירה והמתגבשת הראתה רוח צוות, לחימה כישרון ודבקות, ואולי גם ניצלה ביטחון עצמי מופרז של הבדאלונים. עולם הקרבות והספורט מלא בסיפורים כאלה.

ובכל זאת, ניתן ללמוד מכאן משהו על טיבו של הנס כהתגלות מפעימה של כל מה שנסתר מן האדם או מהתודעה הקולקטיבית. התגלות שנמתחת מהאפשרות המסתברת לגמול היום בניצחון מרשים על התבוסה של אתמול, ועד להצצת מה ביד הנעלמה שמניעה את המציאות. ונוסיף גם, שאם אנחנו תופסים נס כמאורע שנמצא מעבר לתפיסה או לדעת הקיימת, הרי שהנס של היום הוא הטריוויה של מחר.

ככה זה עובד. ובעולם שמשתנה בקצב שלנו, הנס של הבוקר הוא כבר הטריוויה של אחר הצהריים. וצריך למהר עם הנס הבא למהדורה של הערב. ולא סתם תעשיית הניסים פורחת. נאסא. תרופות. דיאטות חדשניות. ספורט. מזון על. קמיעות. רבנים. מדענים. מי לא רוצה נס? מה הטעם לחיות בלי האבקה הזאת?

2. סנה. סיני. ניסן. סיפור תולדות הנס

בפעם הראשונה שמשה פוגש את הנס הוא לבד במדבר. ללא הכנה. אין עדים לעניין. שום מצלמות או סלילי הקלטה. אדם מול אלוהיו. מסביב המרחבים. הסנה בוער באש ואינו אוכל. הנס קורא למשה. כמו ששיר יפה של פול סיימון או חמישייה של ברהמס קראה לי פעם. יש. יש כאן משהו. מדברים איתך. תתקרב. תתקרב עוד.

בפעם הבאה משה סוחב איתו עם שלם, לפעמים ממש סוחב על הגב, לנגד הר סיני. שבוער באש עד לב השמים. משה אקטיבי. עומד על ההר ומדבר שמונה מתוך עשר דברות והאל עונה אותו בקול. מגביר ונותן לו ווליום. עם שלם. מיליונים. שרואה נס ביחד. והאינסטינקט הבסיסי שלו הוא לברוח כמה שיותר רחוק. כי כשכמה אנשים רואים את הנס זה הרבה יותר מחייב ומפחיד. הנס הופך למציאות. ומניסיון אישי, קשה במקרה כזה להחזיק את עצמך בחתיכה אחת. זה פשוט מפרק בן אדם לראות נס בציבור. מה שראית לבד הוא בגדר חלום. מה שראינו ביחד, נצרב.

בפרשת שמיני, תודעת הנס מעלה את סכום ההימור. המשכן, בית השם, המפעל המשותף של עם שלם, מוקם ב-א' בניסן. הנס עובר לידי ציבור שלם ונמצא באחריותו. גדולים וקטנים. שמנים ורזים. נחמדים ואנטיפטים. הנס כיצירה של כל הציבור. או יותר מדויק, יצירת התנאים להיתכנות הנס עוברת לאחריות כלל הציבור. נדבת הכלל. עם שלם בונה תנאים לנס. עכשיו אם תרד אש מן השמיים ותאכל את הקורבנות – זה כבר לא רק צעד גדול למנהיג מואר. זה כבר צעד קטן לאנושות כולה.

3. וגם האש הרימה את ההימור

שהרי זו של משה היתה אש "קרה" שהותירה את הסנה על עמדו שליו ושאנן. האש שבערה על הר סיני כבר זעזעה את ההר וגרמה לעם שלם לחשוב פעם שנייה אם הוא רוצה להישאר במתחם. זו של המשכן, שבשיאה של פרשת שמיני יורדת ממש מן השמיים, היא כבר אש שורפת. שאוכלת את הקורבנות ותיכף אחרי גם את נדב ואביהו בני אהרון שהקטירו קטורת זרה.

4. אבל למה דווקא אש?

נראה לי, וגם קראתי פה ושם שהאש היא ה"חומר" שעומד בין המימד הפיזי למימד הרוחני. כי כשאתה נותן למישהו תפוח אז לו יש תפוח אחד יותר ולך יש תפוח אחד פחות. אבל כמו עם רעיון טוב, כשאתה נותן למישהו לקחת ממך אש, למה מישהו, למאה אנשים, אז לך יש יותר אש ולהם יש יותר. תכונת האש להתברך ולהתעצם דווקא בהשפעה, מסמנת דווקא אותה כמתווכת הנאמנה בין עולם החומר לעולמות הרוח. וכנראה שזו הסיבה ששלושת ההתגלויות המכריעות בתולדות משה וישראל – בסנה, בסיני ובחנוכת המשכן ב-א' ניסן – תווכו באש.

5. ונחזור לפרשה

ולעם שלם שעומד ומצפה להתגלות. המשכן הוקם. הקרבנות ניתנו על המזבח. וכלום. אין תגובה. המדרש מתאר עם בלחץ. ואת אהרון, הכהן הגדול, שנכנס נכלם ומבויש עם משה לבקש רחמים ואש. ואז האש יורדת. הצלחנו. החשמל עובד. יש קשר.

אבל למה היה צריך פה את האקסטרה הזאת של רחמי שמיים? הרי עשינו משכן כמו שכתוב. הבאנו קורבנות. מה הבעיה?

6. ??

ובכן ה"בעיה" היא שהאדם לא מביא רק את הפעולות ה"נכונות" שלו אלא גם את עצמו. את העבר. את האשמה. את החרטה. כל החבילה. ובמקרה שלנו, גם אהרון וגם ישראל של אחרי חטא העגל יש בהם צריבה של אשמה. והתודעה הזאת של האשמה חוצצת ומונעת את הנס. אדם לא יקרה לו נס אם הוא מחזיק אשמה בלב שלו. הוא פשוט לא ייתן לנס לקרות. כי יש לו עמוק בפנים איזה מצפן פנימי שאומר: לא מגיע לי.

ולכן אהרון ומשה נכנסים לבקש רחמים. הבן אדם אומר: אני מבקש שהשם ירחם עלי. ושלמרות שאני מוצף בתודעה של אשמה שחוסמת אותי, בכל זאת תרחם עלי ותיתן לי כוח לעבור.

וזה אולי גם ההסבר בהפוך על הפוך למה דווקא אהרון שנכשל בעגל הוא זה שנבחר לנצח על עבודת הקורבנות. ששבעה ימים משה הקים את המשכן ועבד והקריב ופירק וכלום לא קרה. ודווקא בשביל עבודת אהרון, זה שחטא בעגל, ירדה לבסוף האש מן השמיים. כי ברגע שאהרון זכה וזוכה, בעצם כל העם זכה זוכה. ואם הייתה נופלת בשביל עבודת משה היו אומרים, משה זכאי וזכה אבל אנחנו לא.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *