מבט שני

בימים הראשונים בארץ עוד נותרה בי תודעת מסע. וככל שהיא מתפוגגת אני מחפש את הדרך להסתכל על מה שכאן בעיניים אחרות
מבט שני

כדי להתאקלם מחדש בקלות, בילינו כמה ימים בטבעון, עד שנראה מי נגד מי וכמה. חזרה לארץ אחרי זמן ארוך בחו"ל היא הזמנה, הזדמנות יקרת ערך, להביט מחדש על המקום ממנו אתה בא. למשך כמה ימים בודדים, עוד נותרת בך תודעת המסע. אותו מרחב בהיר יותר, אטי יותר, ולכן אולי גם קרוב יותר. הדברים עוד אינם מובנים, וככאלה, הם מופיעים חדשים.

בבוקר הראשון, עם הנחיתה, התעוררתי בבית בדרום תל אביב עם מרפסת הפונה לשכונת שפירא, לתחנה המרכזית ולעבר הרחובות המובילים למרכז תל אביב. במבט מנומנם בשעת בוקר מוקדמת, תל אביב נראתה כמעט כמו שהיא רוצה לחשוב את עצמה – מזמינה לזרים, רבת פנים וקולות, בבנייה נמוכה, כולה נמשכת לעבר המגנט הגדול הכחול המצוי בקצה שלה. ואותו ים גם מעניק לה נינוחות ים תיכונית אמיתית, עצלה מעט, רפויה, קיצית כמעט תמיד ונערית.

אותו מבט על תל אביב המשיך גם ביום שאחר כך. לפתע אותם בתי קפה מלאים בשעות הבוקר נראו כמו נורמליות כמעט הכרחית, טענה עיקשת על אהבת החיים. כל אותם צעירים שמציגים את עצמם במעברי החציה והשדרות נראו בעיניי כמי שמממשים את הבקשה של תל אביב מהם, להעניק לה יופי ומודעות חיצונית, את להט המפגשים הרומנטיים ואת השנים המתוקות של חיזורים וחיפוש עצמי, שיש בו תנועה מהירה בין ייאוש לאושר.

גם כשהמרנו את אותו חדר ללילה בדירה קטנה בטבעון, המבט הטוב המשיך ופעל, בהיר וחם. טבעון נראתה כמו מודל מוצלח במיוחד לחיי משפחה, מרכז מסחרי קטן שיש בו הכול – חומוס, מסעדה, מספרה, מכולת קטנה, מכולת אורגנית, חנות ספרים מעולה – קרון הספרים – שגם מקיימת אירועי תרבות, ואפילו סבתא לבבית שמוכרת מאכלים ביתיים במרכז.

הבתים אינם חוסמים זה את זה, יש מרחב ירוק בכל מקום, ובין הבתים יורדים שבילים רבים לעבר הוואדי ובו שבילי הליכה מסודרים וברורים החולפים לצד צמחייה מגוונת ואזורים למדורות וישיבה על סלעים מול הנוף הירוק. לכל בית בטבעון יש סביבה אינטימית ומוגנת, הבתים לא עולים זה על זה, הם מאפשרים מרחב מצד אחד, אבל גם מספקים את הגנת השכנות.

יום אחד, בצהריים, נסעתי לחיפה לפגוש עורך ספרותי. גם חיפה, מתוך אותו מבט, נראתה כמו מקום מרתק, מרובה פנים, מלהיב. המחלפים והגשרים שלה נראים כמעט עתידניים, ובכלל, כל המאמץ של חיפה להפגיש בין שני צדי ההר נראה לפתע כמו עדות להתגברות אנושית, למאמץ והצלחה. הגנים הבהאיים והעיר התחתית נראים כמו פוטנציאל שמתחיל להתממש, ואופי רב מתגלה בהם. המרכזים השונים של חיפה, העובדה שהעיר נטולת מרכז אחד, מתפרקת לכמה כיוונים, הופך אותה למקום של חופש, של תנועה וחוסר מחויבות, של דיאלוג ולא מונולוג. השנים שביליתי באוניברסיטה בחיפה, בלימודי הביבליותרפיה, עלו מולי. המרפסת של הקפטריה שמשקיפה על הים, הספרייה השקטה, רבגוניות התלמידים, תחושת הדו-קיום האמיתית שיש באוניברסיטה ובעיר. לא זה הצעקני, המחצין את עצמו, מבקש נקודות זכות, אלא משהו סמוי ויומיומי יותר, נטוע במרחב.

לרגע קיוויתי שהמבט שנולד בי, כאן בכדי להישאר. שאותו חום כלפי ישראל שנולד בי עם הנחיתה, ימשיך ויתקיים, אולי אפילו ילך ויגבר. השמחה לא ארכה זמן רב מדי, עם הכניסה האטית לשגרה, העבודה ששבתי אליה, הכתיבה וסדר היום, הדירה הזמנית בתל אביב, הקניות והחשבונות, עם כל אלו הלך וקמל אותו מבט חם על המקום. הוא לא המיר את עצמו במבט שלילי, בביקורת, בראיית הפגמים, את זה, לעומק, מעולם לא היה לי פה – נדמה שזו תחרות שכבר מלאה מדי במשתתפים, צפופה מכדי לחדור אליה, כמעט ספורט לאומי.  לא היה זה מבט שלילי, אלא היעדר מבט, והיעדר מבט, בסופו של דבר, פירושו מבט שלילי, במובן הלא מודע של המילה, הנעדר נוכחות וחיות. זה שחולף מבלי להיות קיים, זה שמעביר את הזמן.

אז מה עושים, האם כדי לראות את המקום הזה, לראות את היפה שבו, צריך כל הזמן לחזור אליו? להגיע אליו מחדש שוב ושוב, אולי מעט נקיים מהמטען הישן, אולי נינוחים אחרי מסע ארוך, נוכחים לא נוכחים, קצת זרים? האם בכלל בכדי לראות מקום, כל מקום, בעיניים טובות, צריך לצאת ולהיכנס, לבוא מתוך מרחק, הפוגה, פער? השאלות הללו ליוו אותי עם גסיסת המבט הפתוח. אולי היה לכך קשר עם העובדה שנותרתי במקום אחד, באותה דירה, צועד את הרחוב המוביל לדירה יום אחר יום, קונה באותו מקום, פוגש את אותם פנים. כל השאלות הללו נותרו ללא מענה, אבל הצער על אבדן אותו מבט ליווה אותי.

לרובינו, לי בוודאי, קל יותר לצאת למסע ביבשת רחוקה מאשר לצאת לעבר המקומות האפורים והלא מוכרים סביבנו. באחד הימים בתל אביב גנבו לי את האופניים. פעם שמעתי שאם האופניים נגנבות, כדאי ללכת למדרחוב נווה שאנן, כי לעתים, למרבה הצער וללא שיפוט, אפשר למצוא אותם שם. הלכתי. מדרחוב נווה שאנן הוא עולם אחר, מובלעת אוטונומית, רגע מרוטשילד, שחיה בשפה אחרת , בפנים אחרות, במוזיקה אחרת. לא מצאתי את האופניים, אבל הביקור שרציתי לערוך כבר כמה שנים בנווה שאנן יצא אל הפועל. למרבה הצער, במקום לבחור בו, נדחפתי אליו. אולי זו המסקנה? אל מה שקרוב אלינו אנחנו יוצאים רק בגלל מהלומה ודחיפות? לא בוחרים במסע אלא נהדפים אליו? ואולי לכם הקוראים יש מחשבות – מה יעזור למבט הטוב שלי על המקום הזה לחזור ומה יגרום לי לצאת כאן למסע מתוך בחירה?

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. כמה יפה ומדויק עבורי כתבת. מכירה את החוויה הזאת של "והיו בעינך כחדשים", וזה מרגש אך זמני ביותר. בהקשר לסיפא שלך, אני מנסה לתרגל לאחרונה "רגעי סקרנות" יזומים במהלך סיטואציות יומיומיות ובמפגש עם השגרה. לתרגול הזה קוראים "קשיבות" (או מיינדפולנס באנגלית), שהיא למעשה מצב תודעתי של התבוננות מודעת-מכוונת, סקרנית ולא שיפוטית על החוויה על כל מרכיביה. תרגול כזה יכול להיות לי למשל כאשר אני יושבת בתחנת האוטובוס ומתבוננת באופן שגלגלי האוטובוסים חורכים את האספלט, את הריחות והדמויות שעולות ויורדות. אני לא משוררת אך נדמה לי שכך בדיוק נוצרת שירה- מהתבוננות דקה על מרכיבי החוויה הזעירים ביותר, חפה מכל צורך לעגן אותה בסכמה מקובלת. פשוט הוויה של סקרנות בראשיתית ילדית.

    אפרת
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *