ביום שלישי האחרון, 5.4, התקיים בבית ליבא אירוע ראשון בסדרה בשם ״סלון לים התיכון״ אותה עורך ומנחה ידידינו האהוב, יוסי בבליקי (רשמו לפניכם: מפגש שני ב-31.5). בבליקי מנסה ללמוד באמצעות מומחים בתחום את תולדות המוזיקה הערבית הקלאסית. השתתפו בערב: אריאל כהן – המנצח של "פירקת אלנור" – התזמורת למוסיקה מזרחית קלאסית בישראל – ממשיכת דרכה של תזמורת רשות השידור המיתולוגית; רוני שויקה – מומחה וחובב נלהב של מוזיקה ערבית ופיוט יהודי. רובן להב – די ג'יי בלאק לולו – בעל בלוג ופורץ דרך משפיע במוסיקה האוריינטלית, מפיק מסיבות ופעיל נלהב לדו קיום. דוקטור יהודה קמרי – נגן עוד, אלעד הראל – נגן כינור.
הנה קטע מוזיקלי אחד שהתנגן שם:
ביקשנו מד״ר רוני שויקה, אחד המשתתפים בערב שיכתוב קצת על מה שקרה שם באותו ערב יוצא דופן, שמאפיין את עולם החיבורים בין תרבויות שבית ליבא שואף לקדם:
המוזיקה נפלה קורבן. מאת רוני שויקה
אומרים שלמוזיקה אין גבולות. אבל לבני האדם יש. והגבולות שאנו נמצאים בהם קובעים במידה רבה את המוזיקה שאנחנו שומעים, לכל הפחות במרחב הציבורי. הגבולות האלה אינם זהים בהכרח עם גבולות פיזיים, ויותר מאשר הם משקפים את תוואי הקרקע והנוף, הם מציירים את פני התודעה הקולקטיבית: זהות, תרבות, לאום.
בערב "סלון לים התיכון" שנערך השבוע בבית ליבא בתל אביב, סיפר יוסי בבליקי סיפר שבבית בו הוא גדל, אבא היה שומע מוזיקה קלאסית, ואמא, מוזיקה ערבית ממצרים. יוסי הלך עם אבא. אבל האם באמת חייבים לבחור? מוזיקה היא מוזיקה, מערבית או ערבית. הבחירה היא לא בין שתי תרבויות מוזיקליות, אלא בין שתי תרבויות. הבחירה לא מתקיימת באמצעות האוזן או הלב, אלא מתרחשת במרחב התודעתי. במאבק החברתי, הלאומי, הפוליטי של החברה הישראלית המסוכסכת בין זהויות שונות הנלחמות ביניהם, המוזיקה נפלה קורבן.
מוחמד עבד אלוואהב, מגדולי המוזיקאים המצריים במאה העשרים, היה בעל השכלה מוזיקלית מערבית רחבה, וביצירתו העשירה הוא פתח לראשונה את המוזיקה הערבית אל המוזיקה האירופית הקלאסית. הערב נפתח ביצירה שלו בביצוע של נגנים מתזמורת 'פירקת אלנור', בהנהגתו של אריאל כהן. בהמשך שמענו יצירה אינסטרומנטלית נוספת שלו שהמשורר והפייטן יחזקאל חי אלביג כתב לה מלים בעברית, וכך היא נכנסה לבית הכנסת, כיצירות רבות אחרות שלו.
על מנת לטעום מהעולם ללא גבולות בו חיה ובועטת המוזיקה, חזרנו אל הימים של טרום המדינה, אל השיר "יש לי גן" שכתב ביאליק ושרה ברכה צפירה, על פי לחן ערבי ישן "ראייח פין יא מסליני" – "היכן אתה הולך, אתה שמשעשע אותי". שמענו ביצועים שונים של השיר בערבית, ישנים ובני הזמן. שמענו את הלחן כאשר הוא משמש לשירה דתית של מקהלה מוסלמית במסגד בחלב, ושמענו אותו משמש לפיוט ולתפילה בבית הכנסת.
רובן להב סיפר כיצד השיר "לינדה" ששר חיים משה בשנות השמונים פרץ את הגבולות המדומיינים של החברה הישראלית בצורה מרשימה במיוחד. הוא לקח שיר שלא הצליח במיוחד במצרים, ובעיבוד והפקה חדשה הוא כבש את מצעדי הפזמונים בארץ בפעם הראשונה עם שיר בשפה הערבית. וההצלחה לא נעצרה בגבול. הביצוע החדש של חיים משה הפך ללהיט ענק בכל המזרח התיכון. השיר זכה למחוות שונות, ובין השאר הלחן שלו שימש גם לפיוט שנכתב במקורו ללחן של שיר של הזמרת הלבנונית פיירוז.
תזמורת פירקת אלנור שליוותה את הערב הוקמה בהשראת התזמורת הערבית האגדית של רשות השידור בניצוחו של ז'וז'ו מוסה. אריאל כהן סיפר על תרומתם של המוזיקאים היהודים בארצות ערב למוזיקה הערבית, ולימד את השיר הערבי "אלעזובייה טוול עליה" – "הרווקות התארכה עבורי", כמו גם את הפיוט שנכתב ללחן זה "יעלוזו ביה".
הערב הסתיים בהדרן לבקשת הקהל של שיר מעיראק. וכך השלמנו את הטיול הקצר שלנו בין מצרים, ארץ ישראל, לבנון, סוריה ועיראק. כי למוזיקה אין גבולות.
רוני שויקה הוא דוקטור לתלמוד ומחשבת ישראל, מחבר הספר "שיר חדש" – ספר דרשות על שירי רוק ישראלי.
ערב שני בסדרה יתקיים ב-31.5. הנה טעימה ממה שקרה השבוע כולל אריאל כהן, המספר סיפור לא ידוע על כך שעבד אלוואהב הגיע לישראל לפני קום המדינה בתקווה לעבוד ברדיו:
