בין חירות לרדיפה

מהר מדי ברלין שוקעת לתוך הווה תוסס המבקש לשכוח את העבר. יונתן ברג העביר בברלין את הימים שבין פסח ליום השואה, וגילה שגם עיר יכולה לסבול מפיצול אישיות מבהיל
בין חירות לרדיפה

ברלין, מֶכה של הדור הצעיר, היא עיר מסובכת. עיר שמבקשת בכול כוחה להכתיב את העתיד אבל שקועה עד מעל הצוואר בעבר. ברלין היא עיר שבה צריך ממש להתחמק, להתעלם מההיסטוריה, מהמונומנטים, המצבות והלוחות על הקיר בכדי להיות שותף לאותה הכרזה על מרכז תרבותי ואמנותי, אותו מקום בו הדור הצעיר, במובן הרחב ביותר שלו, מממש את היצירתיות והביטוי העצמי שלו.

הימים בברלין, עבורי, הם תנועה קדחתנית בין עבר להווה. לא רק משפחתי שמוצאה מגרמניה מופיעה מולי בכל ביקור בגרמניה, הפעם עשיתי בברלין תחקיר קצר לספר שאני כותב, ובו משפחה יהודית שמתגוררת בעיר לפני מלחמת העולם השנייה. ביליתי כמה ימים בשיטוט באזור היהודי הישן של העיר, האיזור שסביב הרחובות אורנינבורג שטראסה וגרוס המבורגר שטראסה. חזיתי בבית הקברות ההרוס ובו שיחזור קברו של משה מנדלסון, בבית הספר שצמוד לו ששוב פועל כבית ספר יהודי. הגעתי גם לבית שבו היה בית האבות, המרכז הקהילתי ובית התמחוי. מעט יותר רחוק משם, כמה מטרים אחרי כיכר רוזה לוקסנבורג, המנהיגה הקומוניסטית היהודייה, נמצאים בית הקברות היהודי ובית הכנסת היחידי בברלין שנותר ללא פגע במלחמת העולם השנייה, בראיקשטרסה.

העולם היהודי העתיק קם מולי לתחייה. חברת הלומדים של הדף היומי, בתי ההוצאה לאור, מפעל לטבק, למגבעות, המאבק בין הליברלים לשמרנים, המסעדות. גיבורי הספר שהפכו לבני משפחתי צעדו מהרובע היהודי אל טירגארטן לטיול שבת, חזרו חזרה למנחה וסעודה שלישית. סימנים ראשונים של רדיפה הופיעו מולי, כתובות על הבתים, מודעות, התנכלות ברחובות, האימה והפחד. משפחות אורזות את חפציהם במהירות ונמלטות ללונדון, לניו-יורק, לתל אביב. האש שעולה על בתי הכנסת, האש המוחלטת שהגיעה אחר כך.

בימים אחרים מצאתי את עצמי בברלין של ההווה. במוזיאון ההמבורגר באנהוף ישנה תערוכה יוצאת דופן של האמן יוליאן רוזנפלדט, "מניפסטו", תערוכה שמשתמשת במניפסטים שונים מעולם האמנות ובונה סביב כל אחד מהם סצנה מלאת הומור ועצמה ויזואלית. תערוכה מעולה. גם יצירות נהדרות של אנסלם קיפר, האמן הרציני האחרון, נמצאות במוזיאון. שוק הפשפשים במאואר פארק עדיין הומה כמו תמיד וקבוצות של נוודים ומוזיקאים מכל העולם נחים על הדשא עם בירה ביד, ממתינים לתחילת הקריוקי המפורסם ושרים יחד עם מי שעולה לבמה. בתי הקפה והברים בקרוייצברג ונויקלן עדיין חינניים ומעוצבים ברישול, צעירים מכל העולם חולפים בתחנת התחתית של אלכסנדרפלאץ, צועקים את עצמם החוצה עם עגילים ותספורות ובגדים. הייתי בכמה אירועי ספרות מרשימים. באחד השתתפה משוררת מצרייה שהציגה יצירה פמיניסטית שנוצרת תחת תנאים לא קלים, באומץ רב; ובאחר דיברו כמה חוקרים ומשוררים על יצירתו של דניאל חארמס, המשורר הרוסי המורד, שחייו היו מסכת טרגית של התנכלות על ידיי המשטר.

העבר וההווה מתקבצים יחד בליל הסדר. עשינו אותו ביחד עם חבורה מקסימה של אנשים בבית של ידיד, ישראלי הנשוי לבחורה גרמניה ומנסה כעת להשתלב בעיר. סביב לשולחן היו כמה ישראלים שהגיעו מסיבות שונות לעיר, מי למחקר, מי לביקור ומי שכבר גר שנים בעיר ולצדו בת זוג גרמניה או צרפתייה. קראנו את ההגדה והסברנו למי שלא ידע את מהות החג, דיברנו על חירות וגלשנו לשיחות על המפגש בין התרבות הגרמנית לישראלית, על הפליטים הסורים שהגיעו לגרמניה, על הבחירות בחיים. ליל הסדר הוא הרגע שבו העבר וההווה מגיעים זה לזה. הרגע בו מה שהיה הוא נקודת המוצא לפענח את מה שמולנו, לכן, מצער אותי ליל סדר שבו הנאמנות המוחלטת להגדה מכחידה את השיחה על חירות ההווה, על עבדות ההווה. ליל הסדר הוא ערב שבו אנחנו בודקים את עצמנו, האם אנחנו נאמנים לאותה הוראה עתיקה, האם הפחד מנהל אותנו, האם אנחנו זוכרים את העבר ומצליחים שלא לחזור על הטעויות והכישלונות שממלאים את העבר, האם אנחת הרווחה של היוצאים ממצרים מגיעה לאוזנינו?

את השורות האלה אני כותב כמי שאינו דובר גרמנית, ולכן, כמי שמביט על ברלין ועל גרמניה מבחוץ. בכל ביקור בברלין אני משתכנע עמוק יותר ויותר שהעבר הולך ונשכח, אינו מספר יותר את סיפור מה שאירע לפני זמן לא רב. בין מצבות האבן במיצג שלצד שער ברנדנבורג משחקים ילדים מחבואים ונערים שיכורים רודפים אחד אחרי השני, על גדות אגם ואנזה, אירועי ספרות ברוח אביב קלה משכיחים את ההחלטות שהתקבלו לפני שנים. אפילו במוזיאון היהודי בברלין השואה היא החלק הקטן שבתצוגה. ההחלטה העקרונית הזו מעידה על הסביבה, כך בעיניי. מהר מדי מבקשת גרמניה להיות מקום של הווה בלבד, מהר מדי אנחנו ממהרים להיענות להווה הזה, נהדפים על ידיי קשיי החיים לעבר הרווחה הכלכלית והנפשית שמעניקה ברלין. כן, אני מבין לגמרי את הרווחה הנפשית, המרחק מהחום הבלתי נסבל של ישראל, חום שהוא גם צעקנות וגסות ותחושת אין-מוצא. מהר מדי אנחנו מבקשים למחוק את הכתם הטורדני, לצייר על הקירות גרפיטי ססגוני, לעמוד בתור לברגהיין בסוף השבוע, לרקוד עד הבוקר.

ליל הסדר מבקש לבצר את ההווה, לא לתת לו להיות פריך, קל, שברירי, לא לתת לו להיות התמסרות מהירה למאוויים, למילוי החסרים. לא לתת להיסדק בקלות, להישבר במהירות, להפקיר את ההווה ללאבה הסמיכה שכל העת זורמת מתחת לרגלינו – שנאה ואלימות, רעב. כשצעדתי ברחובות ברלין הרגשתי את אותה תנועה תת-קרקעית, מהוססת עדיין, עוד מבוקרת, אבל כך היא תמיד עד ליום שבו היא מתפרצת. די במבט על ביתני המשטרה שליד כל אתר יהודי ועל המאבטחים והשוטרים בכניסה לכל אתר כזה בכדי להבהב מולנו באור אדום, שסופו להבה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *