שכבתי על ערסל בחוף בפארק טיירונה בצפון קולומביה, מתחת להרים עצומים שגלשו לעבר חופים כמעט ריקים מאדם. סלעים התרוממו מתוך המים, עשן טיפס מבין האצבעות שלי ומיץ קר הטביע חותם רטיבות על שולחן עץ. לא נשמע שום קול. השמש רקדה על המים ונשברה על מושבות אלמוגים. הארץ הרחוקה שלי הייתה לא יותר משמועה מוזרה ורחוקה. השנים שביליתי בצבא, בשירות קרבי, התפוגגו. האבק וריח השמן, עמדות הבטון וריח הבטון של הבית שאותו תפסנו במחנה הפליטים, הכול נסחף הרחק ממני.
לפתע, במהירות, מתוך המים ומתוך החול, מהעצים שהקיפו אותי, מהערסלים הריקים, מהמסעדה הקטנה ומכל עבר הגיחו הפנים שלו. הם התקבצו סביבי, הופכים לדמותו- גבוהה, בעלת כתפיים חזקות, תלתלים בלונדיניים זעירים, קו לסת חד, שפתיים עבות ומבט משועשע, מופתע. הוא צעד לעברי כאילו הצליח להסתלק משם, אסף את עצמו מהסמטה בחברון, התרומם, ניער את האפוד, ניקה את פרח הארגמן מהחזה וצחק. צחק למול הערב המלא בצעקות וקולות נפץ, צחק למול ההסתערות והרימון שנזרק מול צעקות הלוחמים וצחק למול מהומת הסירנות והאורות. אבל אז הוא התפוגג. נעלם אל האדמה שבתוכה שכן, התפרק חזרה אחורה. ידיו עוד ניסו להתנגד, להמשיך להתקיים באוויר, העיניים שלו ביקשו עוד מהמראות, הפה שלו נפתח בכדי ללכוד טעמים אבל הוא נעלם ונדחף שוב לאדמה.
הבזבוז, זה הדבר הנורא. דוד מרכוס ז"ל, יליד טשקנט, התגורר במעלה אדומים ולחם איתי בחטיבת הנח"ל. המשפט הבא, ההוא שמכיל את כל אותם דברים שעשה בחייו והמקומות שנסע אליהם, המשפט הזה נמחק. המשפט הזה מעולם לא נכתב. שנים רבות אחר כך עמדתי בכיכר רבין בערב יום הזיכרון, ועל הבמה הוקרנה דמותו של דוד. פניו היפות עמדו מול אלפי הצופים, מול מבטן של אלפי בחורות, והתחושה הייתה בזבוז. בזבוז של המגע שהיה מוכן עבורו, הלחישות, המתקת הסוד, הגיפופים, השובבות. לרדוף אחד אחרי השנייה, לצחוק בפה מלא, להתנשף. המגע הזעיר של יד על יד, הולכים ברחוב, נפרדים בכניסה לבית לפני היציאה ליום עבודה, נשיקה חטופה, עייפים ביחד מול הטלוויזיה, מניחים ראש על הבטן, על הכתף, היד עוברת בלי לשים לב ומלטפת את השיער, היד משחקת עם קצה החולצה, עם הגופייה. ראיתי את דמותו עומדת על הבמה רק לרגע קצר וכבר הופכת לעוד פנים בסדרה של פנים, לעוד אבדן שנפל לבור עמוק.
דוד מרכוס ז"ל
כל הדברים שגורמים לנו לרדוף האחד אחרי השני, לרוץ האחד כלפי השני בידיים מאוגרפות, כולם דברים כלליים, עקרוניים, גדולים ממידות גופינו, תמיד גדולים ממידות גופינו. כל הדברים שגורמים לאש לאחוז בשדה, לעופרת לזנק, לרשתות הקשר לרעום בין בתים הרוסים, אוחזים תמיד במילים גדולות, מופשטות, כבדות. השפה המגושמת של האלימות והמלחמה אינה מכירה בפנים, בגוף, ביומן הקטן של מפגשים ורגעים שמצוי בכיס הפנימי שלנו, היומן שמצייר את קלסתר הפנים של היחיד, את רשימת הטלפונים, את החיזורים והאכזבות, את החברים, את הנסיעות לחופשה, את החברים לעבודה, את כינויי החיבה שאיש מלבדנו לא מכיר ולא יכול היה להמציא. הפנקס הקטן הזה, הרשימות הללו, היומן הסודי, הם כולם החיים, החיים עצמם.
מול ההמולה הגדולה של יום הזיכרון, מול המילים המופשטות, צריך לשים דמות. תמונת פרופיל אחת. צריך לחקור חיים של אדם אחד ולהציל אותו מהתהום. לחלץ את המנהגים הקטנים שלו. אני זוכר את אחת מהחלפות השמירה שלנו בבית שתפסנו בשכם. אמצע הלילה, הכל חשוך, בכל מקום שרועים ישנים חברי המחלקה. רק שנינו עומדים במרפסת שמשקיפה על מחנה הפליטים. אנחנו לא מדברים, אבל הוא נשאר איתי למרות שלא ישנו כמעט, למרות שכשהאור יגיע יעירו אותנו למשימות, למרות שרק בשינה יכולנו להימלט למקומות אחרים, לחופים ריקים מתחת להרים ירוקים. למרות כל זה, הוא נשאר איתי עוד כמה דקות, כדי שלא אהיה לבד בשתיים לפנות בוקר. חודשים אחר כך, אני זוכר אותנו יושבים באוהל, מעבירים קפה קר מקנקן לקנקן, פותחים חבילת עוגיות, יושבים על מיטות הברזל בגופיות. הוא צחק עלי. באותם ימים הלכתי והשמנתי, אכלתי כדי להשכיח את ההווה. היד שלו נחה על הכתף שלי והצחוק שלו רעד באוהל.
אני זוכר את הפעם האחרונה בה ראיתי את הפנים שלו. אזור התעשייה של קריית ארבע הפך לאתר של רכבי צבא ואורות מסנוורים. רב במדים הוביל אותי לרחבה בה שכבו, על אלונקות, ההרוגים. פסענו בין הטליתות, נעצרים. הוא הרים את הטלית ופניו של דוד, הפנים שלך נגלו. היית עדיין עם סומק על הלחיים, כמו תמיד, ואולי אני חיפשתי סומק ומצאתי אותו. הפנים שלך היו נקיות, שלוות, נטולות אשם. הנהנתי. הפנים שלך עמדו עוד רגע אחד ואז הטלית כיבתה את העיניים, את הלחיים האדומות, את הלסת ואת הזיפים הבלונדיניים. הפנים שלך, אני מנסה להציל אותם עוד פעם, להסיר את הטלית, טלית הימים שעברו, השנים שעברו, היבשות שעברנו בהם, הדירות והחדרים, השיחות האין סופיות, האכזבות וההצלחות. כל מה שלא היה לך, דוד, כל מה שלא נגע בפנים הצעירות שלך. אני רואה אותך.
