כאשת תקשורת, שערכה את הראיון הראשון שלה בגיל שבע, אני יודעת להעריך את התקשורת. מכיוון שבשעה הקרובה אנחנו הולכים לרדת עליה מכל כיוון, חשוב לי להדגיש שאני לא באה מתוך מטרה לרסק אותה, אני חושבת שתקשורת חופשית היא הכרחית לדמוקרטיה, אבל גם חושבת שביקורת עליה תהפוך אותה ואותנו לטובים וחכמים יותר, ואת הדמוקרטיה שלנו למוצלחת יותר.
אני רוצה להציע עשר נקודות, או תובנות, שחשוב להיות מודעים להן כשבאים במגע עם כל אייטם חדשותי שהוא. לו הייתי עורכת תוכנית לימוד לבתי ספר בנושא ביקורת תקשורת- זה מה שהייתי מלמדת.
1
אשליית מאחורי הקלעים– התקשורת באה ואומרת לנו "אתם נותנים לנו את הדבר היקר ביותר לכם, שהוא זמן, ואנחנו נותנים לכם גישה אל מה שקורה מאחורי הקלעים בכל נושא – בבית הלבן, בצבא, בבתי חולים או בעולם הזוהר". רוצים לדעת מה קורה בישיבות הליליות של הוועדות לבחירת הרמטכ"ל הבא? קבלתם. מי הוזמן לחתונה של בר רפאלי? אין בעיה. שימו לב שהתחום היחיד בו הם לא נוגעים – הוא התקשורת. למה בחרנו לעשות אייטם מסוים ולמה שללנו אתמול אייטם אחר? למה בחרנו להזמין לפאנל שערכנו דווקא את האנשים הללו? אנחנו שומרים עליכם סקרניים עם מספיק מידע מסיח דעת כך שלא תשאלו שאלות על המנגנון עצמו.
2
אובייקטיביות– האמת היא שאין דבר כזה אובייקטיביות. השאיפה לתקשורת אובייקטיבית היא לא ריאלית. כל עיתונאי מגיע לעבודה עם סט אג'נדות וערכים, לכל אחד יש נרטיב אחר וכל אדם מקדם את הדעות שלו. אין ואקום. הרי אותה פעילות ביטחונית שתדווח אצלנו כהצלחה גדולה, תוצג אחרת לגמרי באל ג'זירה. אפילו חזאי, בלא דעת, מתווה את גבולות הקוצנזוס כשהוא בוחר לא לדווח על מזג האוויר בטייבה או בעופרה. פעם יעל דן ראיינה את שולי רנד לגבי הדיסק הראשון שהוא הוציא, נקודה טובה. היא שאלה אותו "תגיד לי שולי, אתה לא מסיונר?", הוא שאל אותה בחזרה "תגידי יעל, ואת לא מסיונרית?".
3.
אם אין אובייקטיביות- יש הנחות יסוד מוטעות. אחת הבולטות בהן אומרת: יהדות = בעיה. הם לא יאמרו את זה מפורשות, אבל זה יהיה ברור מבין השורות, מבחירת האייטמים. פעם בעלי, ידידיה מאיר, השתתף בתוכנית שנושאה "סיכום השנה בתחום היהדות". נשמע מבטיח, לא? ובכן, רשימת הנושאים הייתה כזו: הדרת נשים, שירת נשים, השתמטות החרדים מצה"ל, השתלטות הכיפות הסרוגות על צה"ל, תג מחיר, תקציבי ישיבות, אמא טאליבן, ואם יהיה זמן – היורק מבית שמש. הנחת היסוד של הרשימה הזו: יהדות מעניינת את הצופים רק כשהיא מפריעה בחיים. אף אחד לא חושב בתקשורת שיהדות = פתרון, ולא בעיה.
4.
איך אנחנו לא שמים לב לזה? בגלל "עונות השנה" – התקשורת מנוהלת כך שהאייטמים מפוזרים על כל השנה, וכשהם לא באים במכה אחת, לא שמים לב שיש דפוס. זה נכון לא רק לעניין הדתי, אלא לכל התחומים. התקשורת מקפידה על מעבר קבוע מנושא לנושא – עוברת באלגנטיות מהמצב הבטחוני, למצב הדתי, עוצרת לתנוחה קלה בכלכלי חברתי או התרבותי, מדלגת למצב המדיני ומסיימת מדי חודש בשרה נתניהו. אי אפשר להשאיר אותו נושא יותר מדי בכותרות, אז צריך להחליף ביניהם באיזשהו ריתמוס פנימי.
5.
אירועים ולא תהליכים.
התקשורת מאד טובה בלתאר אירוע, לספר מה קרה. מאד מהר היא מספקת לנו סרטוני וואטסאפ, עדי ראיה ודיווחים חיים מהזירה. בסופו של אייטם נדע בדיוק מה התרחש באירוע הנקודתי. מנגד, היא פחות טובה בלחבר את הנקודות אחת לשניה ולתת קשר ופשר. לתאר תהליך. כשמתארים לנו את כל הפיגעים זה נראה שהמדינה מתפרקת. בעצם, מדובר בתיאור עלוב. מעולם לא היינו חזקים יותר. אנחנו עם שחזר לארץ אחרי 2000 שנות גלות. לא זה ישבור אותנו. אבל אירוע זה אייטם חם, תהליך זה משעמם, הוא משהו מתמשך, כרוני. משהו שלא מייצר רייטינג.
6.
אובססיית שמאל-ימין.
חזרתי לאחרונה מניו יורק. שם, מסתבר, ההבדל בין ציפי לבני לציפי חוטובלי, הוא לא כזה גדול. אצלנו ההבדל ענק, ולמה? כי התקשורת אוהבת מסכים מפוצלים. אוהבת ויכוחים. חיה על עימותים.
גיא רולניק טוען שמבלבלים אותנו עם ויכוחים שמאל-ימין ובזמן הזה מכייסים אותנו. לדעתי מבלבלים אותנו, כדי שלא נשאל שאלות מהותיות. אריאל הורוביץ תיאר זאת יפה, הוא אמר "אני חושב שאנחנו עוסקים יותר מדי ברוחב של הארץ הזאת (שטחים, גדה, אוסלו) ופחות מדי בעומק של הארץ הזאת".
7.
אעלק איזון
העימותים בתקשורת לא מצויים רק בשיח בין השמאל והימין, הם קיימים בכל מקום. כשמעלים שני דוברים לתקשורת יעלו תמיד שני צדדים מנוגדים, והקיצונים שבהם: פעיל חדו"ש ודוס מבני ברק, טבעוני וקרניבור, פמיניסטית ושובינסט, מתנחלת ודובר שוברים שתיקה, שמעון ריקלין וסתיו שפיר.
זה נראה לכאורה איזון – אבל מי קבע שאלו הדעות המייצגות? רוב האנשים דווקא נמצאים במקום טוב באמצע. אם נבחן את ההגדרה הדתית, רוב האנשים הם לא חילונים קיצוניים ולא דתיים קיצוניים – אלא דווקא מסורתיים. זו הקבוצה הגדולה מישראל, אך היא מעולם לא קיבלה מיקרופון כדי להביע את דעתה בסוגיות הדתיות. הדעה שלה לא מעניינת את כלי התקשורת. היא מתונה מדי עבורם.
8.
איראן או מנהטן?
התקשורת באופן קבוע מציבה לקהל שאלת "או-או" עם שתי תשובות.
כמו במבחן אמריקאי, התקשורת שואלת אתכם – אתם רוצים לחיות באירן? כולם מסמנים "לא". טוב, מחליטה התקשורת, אז אתם רוצים לחיות במנהטן.
התקשורת אומרת לנו זה או שיהיו פה משמרות מהפיכה ורעלות, או תרבות ליבראלית, חילונית, צהובה, הדוניסטית, פרובוקטיבית, חסרת גבולות. אם אתה לא איתנו, אתה חלק "מהם". הסיפורים על אמא טאליבן שוללים את כל הדתיים, תג מחיר שוללים את כל המנחלים, הופכת אותם לחלק מ"הם". מי קבע שיש פה רק שתי אופציות? או אירן או מנהטן? מה עם ירושלים? למה היא לא אופציה?
9.
הרשתות החברתיות- לאן? כי אי אפשר לא לדבר גם עליהן.
כולנו, בעצם, חלק מניסוי חברתי ענק. חוקרים מוזרים זרקו עלינו סמרטפונים ובודקים איך אנחנו מגיבים. אין ספק שהם שינו את חיינו. אנחנו מבוהלים כי התקשורת המסורתית מדממת לטובת התקשורת החדשה. כולם בפייסבוק, כולם בקבוצות וואטסאפ. כל התוכן מוצע חינם. בוואטסאפ בכלל אי אפשר לפרסם. זו בעצם שבירה של המונופול. לכו תדעו איך נראה עוד דור. למעשה, אנחנו הדור האחרון שהוא בין לבין. אנחנו חיים בעולם של הפרעות קשב, של חוסר ריכוז, של זוגיות שמתפרקת, ולכן אני חושבת שדווקא השבת צריכה להיות הסטרטאפ שלנו לעולם, יום נקי ממסכים בו אנחנו מתחברים למשפחה, לחברים, לעצמנו. היא בעיני התרופה לשפיות האנושית.
העולם החדש הזה טוב עבורינו? הוא רע? זו יכולה להיות ברכה ויכולה להיות קללה, תלוי איך נעסוק בזה. לאיזה מקום ניקח את זה. וזה מביא אותי לנקודה האחרונה.
10.
אני רוצה לסיים בסיפור אודות הרבי מלובביץ: הייתה תקופה בה שודרו שיחותיו של הרבי ברדיו האמריקאי. באו חסידיו ואמרו לו – רבי, איך אפשר? הלוא הרדיו הוא טמא? ענה להם הרבי תשובה שבעיני היא נכונה לא רק למי שעובד בתקשורת, אלא גם למי שהוא צרכן תקשורת, ואולי נכונה לכל מקום, לכל זמן, ולכל מקצוע. הוא הרים כוס ושאל: הכוס הזו טובה או רעה? היא כלי. אם יהיה בה מיץ תפוזים סחוט טרי, היא תהיה טובה, ואם אני אמזוג בה רעל עכברים ואתן לכם לשתות – היא תהיה רעה. הכל תלוי מה נשים בה. הרדיו לא טמא, הרדיו הוא כלי. אם נשדר בו טמטום, הבלים ורכילות, הוא באמת יהיה כלי מיותר, אבל אם נשדר בו דברי אמונה, חינוך, אופטימיות וכלים לחיים – הוא יוכל לשנות עולמות.
