- שנה
בשבוע הבא הטור הזה יחגוג שנה. התחלתי בהר סיני, הפרשה הקרובה ביותר לליבי, כשהאתר של ליבא רק עלה לאוויר. והנה עשינו הקפה שלמה – ויקרא, במדבר, דברים, בראשית, שמות, שני שליש ויקרא – עד פרשת אמור.
שנה. שבוע שבוע. ועדיין רועדות לי הידיים בכל פעם שאני ניגש לכתוב. אני מבטיח להניח את העט ברגע שהן תפסקנה לרעוד.
פרשת אמור בעיקר מדברת בהלכות כהנים. אבל לרגל חגיגות ההקפה, אחסוך לנו הפעם דיון מאוד עמוק מסובך ומרתק בעניין טומאה, טהרה ואכילת הקודשים, לטובת שתי תובנות פשוטות קצרות ונפלאות בעיני, שעולות מן החלק השני של הפרשה, שעוסק במועדות (מלשון חג, מועד ויום טוב).
- אחריות
הנה כך נפתחת פרשת המועדות – "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי השם…"
רש"י קורא את הפסוק שלמעלה כך: מועדי השם צריכים "לדבר" אל בני ישראל. ומפרש: "עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין (רגילים) בהן, שמעברים את השנה על גלויות שנעקרו ממקומן לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים". כלומר שמצווה למתוח את הזמן (לעבר את השנה) בשביל שלא יהיה מישהו שיצא מהמקום שלו לרגל בירושלים, יעשה את כל הדרך הארוכה והמתישה ובסוף יפספס את המועד.
מועד מלשון התוועדות. התוועדות של כלל ישראל עם הקדוש ברוך הוא. זה עיקר הדבר, שנתוועד יחדיו, שאף אחד לא ישאר בחוץ. זאת האחריות שלנו לעבר ולהרחיב את הזמן, המקום והסיטואציה, כך שההתוועדות הזו תכלול את כולם.
ולכן זה לא מספיק שזה יהיה "מועדי השם" וזמנים מקודשים כשלעצמם. על פי הפרמטר התורני, זה צריך "לדבר" אל בני ישראל. לתקשר עם כלל הציבור. אחרת העבודה שלנו חסרה, כי אמת אמורה לכלול את כולם. אין אמת שטובה לחלק מהאנשים ומשאירה את השאר בחוץ.
בזמן הזה הדברים מקבלים תוקף מיוחד. כל כך קל וזמין לסמן אותי ואת הדומים לי ולהסתגר בתוך "העולם הצודק שלנו". חסידות. תת תרבות. עדה. קהילה. אג'נדה, שזה על הכיפאק, אבל זה ממש לא העבודה והאחריות שהתורה – שעניינה הכלת ההפכים – מטילה על האדם.
- מלאכה
שאלה שנזרקה אצלנו בבית הכנסת בקידוש: נאמר בפרשה "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון". אם כך – האם אדם בטלן ופרזיט מחוייב על השבת? הרי הוא לא עומד בצד הראשון של המשוואה…
ואם אדם שלא עושה כלום, לא עובד, בטלן גמור, מחוייב על השבת – מה זה אומר על מהות המנוחה שהתורה מצווה עליה? ויותר מזה, הרי 39 אבות המלאכה האסורים בשבת לא כוללים איסור לעלות לקומה 17 במדרגות, שזה חתיכת מאמץ וטרחה, אבל כן כוללים איסור להימנע מהמעלית, שהיא בפירוש האופציה הפחות מעייפת, מה ההגיון? ואיך יתכן שלפעמים שבת יכולה להיות יותר מעייפת מהעבודה במשרד הממוזג?
השאלות הללו מכריחות אותנו להבין מהי מלאכה, ומהי ההנחה מהמלאכה הזו שהשבת מציעה.
אנחנו יודעים ששלושים ותשע אבות המלאכה נלמדים ממלאכת המשכן. אלה היו המלאכות שנצרכו לעשיית המשכן, ושבאופן מפורש נאסר לעשות אותן בשבת. עכשיו, אם אנחנו תופסים את כל אחד מאתנו כסוג של משכן (ושכנתי בתוכם), הרי שכל ה"מלאכה" של עשיית המשכן היא מלאכת התיקון של האדם והאנושות, שמטרת העל שלה להפוך את הבריאה למקום שאור השם יוכל לשכון בתוכו.
אם כך, עניין ששת ימי המלאכה מתייחס לעבודת התיקון של האדם את עצמו ואת העולם, לשליחות המיוחדת של כל אחד ואחד ושל כל התזמורת יחד, אלא שביום השביעי ניתנה לאדם הנחה, מנוחה מהשליחות וסוג של הצצה, פרומו, הכנה, לזמן שאחרי התיקון, שהרי גם מתיקון עולם צריך להיגמל. לא להתאהב בתפקיד, בשליחות, בחוסר. להבין שהם רק שלב. אדם הרי נקשר לשליחות שלו. לשם שלו. לסיבוב שלו בעולם.
- מעין עולם הבא
והנה המלה מלאכה כשלעצמה מספרת את כל הסיפור – לפי לשון הקודש, מלאך הוא בעצם שליח, ומלאכ-ה יכולה להיות מובנת גם כ"שליחות השם". מהשליחות הזו אני מקבל הנחה ומנוחה בשבת. יוצא מכך, שהאחריות והאיכות המיוחדת של השבת היא לעלות מתודעה של "צריך תיקון" לתודעה של "הכל מתוקן". לכן אומרים שבת שלום. ולכן שבת היא "מעין עולם הבא".
