מבחן העונה השניה

מונטי פייתון ניצלה בזכות שני אנשים שנתנו לתוכנית הזו, שהייתה הדבר הכי הזוי על המסך, צ'אנס לעונה שניה. יוסי בבליקי חושב שתמיד כדאי לתת הזדמנות לדברים חדשים, ותכף תגלו למה זה מזכיר לו שמיטת קרקעות
מבחן העונה השניה

סר יו גרין לוקח החלטה אמיצה

העונה הראשונה של "הקרקס המעופף של מונטי פייתון" ב- BBC2 – הערוץ החדש והנועז שהרשת הבריטית הותיקה השיקה – היתה אסון רייטינג. אף אחד לא ראה את זה, חוץ מהמבקרים שפשוט שחטו את המערכונים, את הכתיבה ואת המשחק, ומכמה צופים שכתבו ושלחו מכתבי זעם לטיימס. המרכזיה הוצפה בתלונות. התחושה הכללית היתה של כישלון, שהציבור לא הבין מה הם רוצים בכלל. למעשה, גם התחנה עצמה לא.

לעומת זאת, מנהל התכניות אז, דוייוד אטנבורו הצעיר (זה שמוכר לנו מסרטי הטבע) תמך בהם ללא סייג, ואפילו יותר ממנו היה זה מנכ"ל ה-BBC אז, סר יו גרין האגדי, האח של הסופר גרהם גרין והאיש שהפך את ה-BBC למעצמת טלוויזיה מודרנית עתירת רייטינג ולאייקון תקשורת עולמי. הבייבי שלו אז היה ה-BBC2 שהפך להיות הבית של כל מה שחדשני ונועז בתרבות האנגלית. בשנים ההן, שנות השישים המאוחרות, סר יו גרין הגן בחרוף נפש על הערוץ החדש והחדשני מכל לחצי הפוליטיקאים, התחרות המסחרית והציבור הזועם. כחלק ממתיחת הפנים שגרין וחבריו ניסו לבצע ב-BBC– הוחלט לאפשר עונה שניה לסדרה הקומית התמוהה והמעצבנת.

בעונה השניה ההיא נולדה התופעה העולמית של מונטי פייתון.

איזה יופי של סיפור, אה?

סיפר לי אותו חברי החכם עוזי וייל לפני שנים רבות מאוד, ומאז אותו הסיפור על מונטי פייתון וה-BBC2, אני יודע, פשוט יודע, את סוד העונה השנייה. יודע שלא משנה באיזה תחום – רדיו, טלוויזיה, פורמט במה חדש, מותג חדש שרוצים להריץ, לא כדאי להכנס לזה אם לא יודעים שיש נשימה לשתי עונות לפחות. מינימום שני סיבובים. הראשון בשביל לחטוף אדישות, בוז, זעם, מכתבי מחאה למערכת ובשביל לעשות את כל הטעויות וההתאמות שחייבים לעשות בשביל שמשהו בעסק יתחיל לנשום. בסיבוב השני, העונה השניה – זה כבר מתחיל מתקרב למה שרצית מראש ועדיין לוהט בתשוקה של חדש והתחלה ותום.

זה לא אומר שתמיד היה לי הלוקסוס לבחור פרויקטים שמובטחים להמשיך לעונה שניה. להיפך. רוב הפעמים נפלנו בדיוק על זה. על חוסר נשימה. חוסר תקציב. והכי גרוע – חוסר אמונה. אז אומרים לך המון דברים כשאתה מתחיל משהו חדש. ואתה צריך לענות, לפחות בלב – חכו לעונה השניה.

הנה רק השבוע

השקנו בבית ליבא פורמט חדש – "תקליטים ומדברים" – קבוצת האזנה ולימוד, או בעצם חבר'ה מבוגרים שמתנהגים לערב אחד כמו תלמידים בתיכון שמחפשים את עצמם ואת האמת שלהם דרך ספרים ותקליטים. התוועדות שכזו. מה יותר טוב מזה?

בשבוע שלפני, ניסיתי להגדיר לעצמי למה אני פשוט יודע שאם אפילו כמה אמיצים ואמיצות יגיעו לערב נעים וטעים (ואגב, מאוד זול כלכלית – איפה אתה מקבל ערק, בירה, יין וביגלה בשביל שלושים ש"ח?) שכזה – מדובר בנס העשור.

והתשובה שעניתי לעצמי היתה שמצד אחד, אם אני, המארגן, עדיין לא מוכן, ובצדק, להגדיר לעצמי במדוייק את תחומי השדה ואת שרטוטי השבילים המדויקים, אין לי מה לצפות שיותר מדי אנשים ירגישו בנוח לטייל בו. מצד שני, אתה נותן מקום, לאלה שיורדים בכל זאת לטייל, להיות שותפים ליצירה של שדה פעולה חדש. זה מה שאמנות יודעת וצריכה לעשות, וזאת בפירוש מתנה שאנחנו רק עכשיו מתחילים להעריך את הסוד הגלום בה.

שדות וכרמים

הלכתית, דיני שמיטת הקרקעות שתופסים חלק נכבד מפרשת "בהר", מתייחסים דווקא לפעילות החקלאית. בשנים האחרונות יצא לי לפגוש, לדבר ולארח אנשים מקסימים ששומטים ומפקירים לציבור בשביעית את החניה שלהם, את הזמן הפנוי שלהם, ואפילו את החכמה שהם רכשו ע"י מסירת שיעורים פרטיים חינם. זה נוגע ללב ונוגע בשמים ממש. לטעמי זאת חסידות מייד אין ישראל.

אבל שמיטה חקלאית או עירונית, הרעיון שכל יצורי עולם שווים ושמעבר למשחק התפקידים שכתב לנו הבורא, הכל גוף אחד ולכל יש זכות אלוקית להתקיים ולפרוח – מתבטא בפרשה שלפנינו באופן הקטגורי ביותר. הנביאים ממשה ועד לאחרונים כבר עמדו על החשיבות הקיומית ממש של השמיטות והיובלות וסברו שהאקט השמימי הזה הוא בעצם הבסיס לקיום בארץ ישראל.

וכבר מניתי בעמוד הזה קמצוץ מהקודים החברתיים שהפרשה שכה קרובה לליבי מניחה. בואו נתרכז הפעם בזה של שנת היובל. שנת החמישים שנה. השנה שבה כל העבדים משתחררים. וכל האדמות חוזרות לבעלים. או במילים של ילדים – השנה שבה סוגרים את משחק המונופול ופותחים אחד חדש. כן. יש צווי כזה. תפתחו את הפרשה.

העונה השניה

כפועל יוצא מזה שפעם בדור החברה עוברת פריש מיש כלכלי ומתחילה הכל מחדש, מחיר הקרקע בארץ ישראל על פי התורה הוא בעצם נגזרת חשבונית של מספר שנות התבואה שנותרו עד לשנת היובל. ניתן לומר אם כן שערכה של חלקת קרקע נתונה שנמכרת עשר שנים משנת היובל הוא כפול מאותה החלקה חמש שנים לפני היובל. זה בעצם יותר שכירות מבעלות.

אבל הואיל והתורה לא מוכנה להשלים עם שתי תופעות חברתיות – הומלסים ואבטלה, בעל השדה שמכר אותה מוזמן "לגאול" (לפדות) את החלקה שלו עוד לפני שזו תחזור אליו בשנת החמישים. ואין רשות ביד הלוקח למחות, אלא שיש הגבל אחד (שקשור לחלק הראשון של הרשימה) – המוכר צריך לאפשר ללוקח לפחות שתי שנים של פעילות לפני שהוא או קרובו מגיעים עם הכסף לפדות את הקרקע. נמצא שעוד הרבה לפני ה-BBC ומונטי פייתון היתה הבנה עמוקה בצורך בשתי עונות לפחות בשביל לממש דרך חדשה, סגנון חדש. בעלות (זמנית) חדשה. רעיון חדש.

כי חדש לוקח זמן.

והעיקר לא להתייאש לעולם מרעיון חדש.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *