משאית העצב

ההחלטות השגויות, השעות הריקות, הפחד מכישלון, ההתנפצות אל המציאות. ליונתן ברג נמאס להדחיק את הקולות שמציפים אותו, והוא החליט, לרגע אחד, להתמסר לעצב
משאית העצב

ישנם נושאים שמקיפים אותנו כל הזמן, נושאים שמעצבים ומשנים את חיינו אבל אנחנו מעולם לא מדברים עליהם ממש, בפנים גלויות, נוגעים בהם באצבעות חשופות. למשל, העצב.

יש קטע נהדר של הקומיקאי לואיס סי-קי, שיגיע לארץ בקרוב ובו הוא מדמה את העצב למשאית – אתה צריך לתת לה להתנגש בך בכל העצמה, הוא אומר שם, לעמוד בלי לברוח ולתת לה לעבור עליך, אבל רובינו נמלטים מהמשאית.

שום דבר מיוחד לא קרה ביום ראשון. החיים נעו בקצב המהיר שלהם. החלטות, עבודה, פינוי דירה. השעות עברו בעריכת ספר חדש, בבירוקרטיה זעירה של תחילת שבוע, הכנת שיעור, תשלום חשבונות, כל אותם פרטים שממלאים את חיינו, מעשים שהם הם חיי השעה. עליתי על האופניים בשעת ערב לשוב חזרה ממרכז תל אביב לדרומה, בדרך לאימון כדורגל, מהרהר במשימות שנותרו בלתי מטופלות, בנסיעות עתידיות, בהחלטות, ולפתע המשאית מתקדמת לעברי והנהג המטורף צועק מהחלון, קורא בשמי בנקמנות גלויה.

אולי זו חוסר ההתאמה. הרי ברור שיש פה משהו בלתי סביר, בלתי מותאם. כן, אנחנו מתאמצים להחזיק את כל זה ביחד, להיות פעילים ולנוע קדימה, בעוד, למען האמת, איננו מפענחים את המציאות. לא באמת, לא באופן מלא. בנויים באופן יותר מדי שביר למול הטענות הנוקשות של החומר.

אולי מדובר על הנעלם התמידי. אותו מקום שאליו אנחנו נעים מבלי לראות אותו, אותה הבטחה למשהו חזק יותר, מוחלט יותר, הבטחה שאנחנו קוראים לה גאולה, דירה, אהבה, שלווה. אותה ארץ שמעבר לגבעות הטרשים הללו ובה נפסק המאבק ומשהו רפוי ולבן יותר מתממש במלואו.

אולי זו דרכו של הגוף לספר על המאמץ הבלתי נפסק שלו. שואב דם ומפזר אותו, אוסף אוויר ומוציא אותו, צועד, רוכב ונוסע, עולה ויורד, לועס ובולע, מעכל, ישן וקם, חולם וער. פעילות בלתי נפסקת, שוחקת, ללא הפוגה. אולי אותו עצב הוא הבקשה של הגוף להפוגה בקרב הבלתי נגמר.

והפרידות, מה איתן? הרי בכל יום אנחנו פוגשים אין ספור פנים, מופעים של האני, הצהרות על נעורים, עור מתוח וגמישות והצהרות על זקנה, צעדים אטיים ונגררים, חברים חולפים על פנינו, קולגות, בני משפחה, שוב ושוב הם נעלמים, האם אותו עצב לא קשור להתקרבות והתרחקות? מפוח ענק שפועל כל העת, מקיף אותנו.

זה לא משנה למה המשאית מתחילה להאיץ, זה כל אלו ועוד אין ספור דברים. זה לא משנה כי מול הדהרה שלך יש לך רק שתי אפשרויות, הראשונה היא להתחיל להימלט, לרוץ מהר יותר, לרכב מהר יותר, לנסות להטעות את המשאית.

בגלל זה אנחנו לוחצים על כל הכפתורים בבית, החשמל זורם במהירות ומכחיד את העמידה במקום. מלל מגיע מהרדיו, קולות השדר והמרואיין ממלאים אותנו בשיחה, הטלוויזיה נדלקת, בערוצים השונים הכל צבעוני, מנוגד לאפור שנוגע בנו, המחשב נדלק, ברשת החברתית כולם יודעים הכל על הכל, חיים בעצמה, מפגינים, מתנגדים ומברכים האחד את השני, כמה המולה בכל דף בפייסבוק, כמה ניצחון על אותו בלבול שאוחז בנו.

אנחנו מנצחים, מביסים את הנהג המשוגע שקולו נבלע מול המסכים והצלילים, אבל מול צעקות אתה צועק חזק יותר, והוא יצעק חזק יותר בפעם הבאה.

ויש את האפשרות האחרת.
עצרתי על רוטשילד- שנקין, בדיוק בפניה לעבר הבית. ירדתי מהאופניים והשענתי אותם על ספסל, התיישבתי עליו וניתקתי את המוזיקה ששמעתי, הכנסתי הכל לתיק אותו הנחתי מתחת לספסל. התבוננתי, מנסה לספוג את החיים שעברו מולי: אימהות דוחפות עגלות לגינת משחקים זעירה, רוכבי אופניים, קבצן יחף מטלטל כוס פלסטיק, דגל ישראל שמוט על הבניין שמולי ושלושה חתולים הולכים אחרי אישה מבוגרת שמחלקת להם אוכל בפינת בית.

הוא התנגש בי. כל מה שיכול להשתבש בדמיון השתבש, התרחישים הגרועים מכולם, בדידות, חוסר הצלחה, חרדה. הבטחות שהבטחתי לעצמי ורמסתי ביד גסה, כל ההרגלים המגונים שלי הרימו את כל הדגלים שלהם. זה לקח כמה דקות  ארוכות בהן רציתי לעלות שוב על האופניים ולתת לאלבום החדש של ג'יימס בלאק להתנגן, להגיע הביתה ולפתוח את המחשב, לאכול וללכת לישון. כל דבר שיכבה את המנוע הזה.

מישהו דיבר בתוכי בלהט. קולו נוקשה, אבל הטענות שלו, שבהתחלה היו כל כך נלהבות, התחילו לסבול מהסחות דעת. מישהי עברה והבושם שלה נשאר עוד כמה דקות באוויר. כמה תיירים גררו מזוודות וחיפשו בית מלון, בפניהם נמהלה עייפות הטיסה עם ההתלהבות ממקום חדש, כאילו הצורך לפענח עיר כפה עליהם להיות ערניים.

קול אחד נע לעבר העבר והעתיד והאחר התקרב להווה. הוויכוח הלך והתגבר ובעוד האחד מזכיר טעויות, כמו אותה פעם שלא הצלחתי שלא להתקפל לתוך עצמי ולהבהיל את מי שמולי, או כל אותן שעות ריקות שבזבזתי, הקול האחר מתעקש להמשיך ללוות משפחה חרדית שעברה את הצומת והמשיכה לכיוון יד-אליהו, בטח מהקהילה של הרב אוירבך, אותו קול אומר, חוזרים בתשובה, והאומץ והנואשות שבמילים הללו – חוזרים בתשובה – כבר צובע אותם בצבעים חזקים. הקולות התערבבו בי יחד, מנסים לגבור אחד על השני.

לא, לא יהיה רגע שרק קול אחד יהיה בו. הסיפורים על אותו חדר ריק, מזרחי, בו רק ההווה נוכח, רק כאב הרגליים המשוכלות והנשימות, החדר הזה הוא גם, בדרכו שלו, המלטות מהמשאית. כל אותם חדרים בהם הכל כבר ידוע, כל התשובות ישנן הם בדרכם הימלטות ממשאית. אנחנו נידונים לחיים ללא חנינה, ליופי הלא יתואר ולהחמצה שאין ממנה סוף. אנחנו נידונים לטעויות ולכישלונות, לרגעי ריקוד, משחק ותפילה בהם אנחנו שוכחים את הזמן הנוקש ללא הפוגה. נידונים למוות ללא חנינה מהמשאית שמאחורינו, ולרגע שבו היא עברה אותי ונשארתי עומד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *