סבא בנצי נפטר. העובדה שהוא בעצם היה הסבא של בעלי לא מנעה ממני לראות אותו כסבא, ולא הפריעה לו לאהוב אותי כאילו לא הגעתי לחייו באיחור; הוא היה חבר חם ויועץ שקול ובר פלוגתא נפלא לוויכוח, שהיה גם תחביב רשמי שלו. הוא השאיר אחריו משפחה גדולה ועצובה, עשרות ציורים וגם שלושים תיקיות יומן, שנכתב בשקדנות כמעט כל יום החל מתחילת שנות השבעים.
ביום הראשון לשבעה אחז בנו פחד. הפחד מהשכחה. לא השכחה שתטשטש אצלנו את היותו ואת פניו ואת קולו והילוכו; השכחה שתגרום לנו לחשוב שהזכרונות שלנו ממנו הם סבא עצמו. שתמונה שלו מחייך תהפוך אצלנו לעדות על האופטימיות שלו (הוא היה פסימי עד חלחלה), שאירוע שארגן בו שירה בציבור ישכיח לנו את העובדה שלא ידע להבדיל בין דו לסול. דרכו של עולם שכשאדם נמצא אין הוא וקרוביו זקוקים לתאר אותו, ומרגע היעלמו מתארים אותו שוב ושוב, עד שיוצרים התיאורים צל גדול המכסה על האדם עצמו ולא נודע כי בא אל קרבו.
ובאותו יום הרגיעה את הפחד עובדת הימצאם של היומנים. עשרות אלפי דפים, וכולם כולם סבא בנצי – קצת עילג ומחליף בין נקודות ופסיק, אבל במיטבו: נביא זעם שמפטר ממשלות בהבל פיו, דואג בכל לבו לאשתו החולה ולדגים הממולאים שהתחייב להכין לליל הסדר. היומנים האלה, הבטחנו לעצמנו, יבטיחו לנו שלא נחליף בין סבא בנצי האמיתי לצללית האורבת של הזיכרון.
ואני אומרת לעצמי את מה שאמר הבעל שם טוב: "בזכירה סוד הגאולה". שהזיכרון עצמו הוא הגאולה, גאולת הגעגוע שלי
כבר ביום האחרון של השבעה הבנתי שזה לא הולך לקרות: לא שלא אקרא את היומנים, אלא שהם יחליפו את הזיכרון. כי מה יעשו היומנים, אם לא יציירו לי תמונה עשויית מילים לסבא? והתמונה הזו, האם היא באמת סבא? ולכשתבוא להתחרות בזכרונות שכבר יש לי, ולהם יש גם ריח וטעם וצביטה בלב וגם חיוך, לא תפסיד בקרב?
הרי הזיכרון מה הוא, אם לא רסיסי רגע – על האור והקולות – מתוך עדשת מצלמת הקולנוע הנפשית שלי, שהיא רק שלי; השתקפות המידע בעדשה הצבעונית, שהיא אני של אותו הרגע. וגם המילים של היומן משתקפות באותה עדשה סובייקטיבית, בונות דרכה תמונה סובייקטיבית, וגם היא תשתנה עם הזמן. אין לי ברירה אלא להבין שסבא בנצי שבנפשי מעולם לא היה סבא בנצי של נפשו, וגם נפשו שלו לא תמצא מנוחה במלים העלגות שהשאיר, ולו גם יש אלפים מהם.
והכאב עדיין נלחם עם ההיגיון: הרי כל עוד שאני זוכרת, סבא בנצי כל שהוא עדיין הולך איתי. וגם אם הייתי שוכחת; הלא גם דברים ששכחתי הולכים איתי מבלי משים. אבל הזיכרון הוא עצמו קשר, וכל עוד שיש קשר, יש מי שמחזיק בצד השני, לא? האם יש עדיין מי שמחזיק בצד השני? האם זו אני שמחזיקה לי בשני הקצוות?
ואני אומרת לעצמי את מה שאמר הבעל שם טוב: "בזכירה סוד הגאולה". שהזיכרון עצמו הוא הגאולה, גאולת הגעגוע שלי. שהרי מה היא הגאולה אם לא השחרור, המעוף מעבר למגבלה: כמו גאולת עבד, גאולת אדמה שנמכרה, גאולת מלים שנשכחו. גם לאה גולדברג קראה לזיכרון "המסע הקצר ביותר": שהרי בשבריר רגע אתה חוצה זמן ומקום וגוף ואתה עם אדם שאיבדת או בעיר שעזבת, ואתה הנפש, כי מה אכפת לנפש מתי ואיפה, רק מה ומי. וברגעיה הטובים ביותר של הנפש היא יכולה לחצות אפילו את גבולות עצמה, ולדעת מאוד, ולנשק גם לאלה שאבדו מארץ החיים, אבל מצעד רגליהם בעולמות הזכרון לא נדם.
– עמליה שנוולד-בראון היא פסיכולוגית חינוכית מירושלים והכותבת הכי טובה בפייסבוק
