סעיף 3
ראשון. אחת בלילה. אלי ואני בפוסט קפה, הרוגים ומותשים. יום קשה, עוד יום קשה. אלי עם הטיפוסים שמטמטמים אותו בסוכנויות, אני אחרי 24 שעות ולפחות עשר הקאות של מעין הקטן. שעכשיו הוא ממש קטן וקל כנוצה, אבל בדרך לאבד את הקילוגרמים שאין, הוא הספיק להדביק חצי בית.
ואיזה דיכאון. הוירוסים האלה שמגיעים מהגן הם מניה בטוחה. משהו עונתי שאתה לוקח בחשבון, כמו טסט לאוטו וביטוח לרכב. אבל כמו עם הטסט, כשמגיע היום והוירוס עולה על הבמה, מה זה עוזר שלקחנו בחשבון? אתה יודע שבמקרה הטוב נשרף השבוע ואתה מקווה שהעצבים שלך לא ילכו יחד איתו.
כמה דברים שעוזרים לי להפוך מצב חונק שכזה לנסבל יותר:
- לצאת קצת מהבית. לפגוש מישהו מחוץ למערכת הנגועה והדוויה.
- דרינק קטן או לפחות מיץ אתרוגת טבעי של עוזיאלי.
- עכשיו אני הולך להרוס את מעט הקרדיט שנתתם, אבל בחיי שבשבילי זה הפך שבוע נורא לשבוע ששווה לחיות אותו: לעצום עיניים, לתת יד (חיה או מטאפורית) לבן או לבת הזוג ולדמיין כדור של אור שהוא אני. לחשוב על השליחות של כדור האור הזה. לחשוב שברגע הזה ממש, כשהילדים שלי מרעישים עולמות, הכיור מלא והבית חמוץ מעצמו, אני על הבמה, ממש כאן במטבח הזה. כאן ההופעה שלי. לחשוב איך אני מנצל את כל האיכויות שקיבלתי לטובת הסובבים אותי.
- לדמיין את הקוראים נוחרים בבוז מול המחשב כשהם מסיימים את סעיף 3.
לא לומדים
"מה שמדהים" אני אומר לאלי, "שבדיוק לפני שנה ישבנו כאן ואני הייתי על כמות אנטיביטיקה שיכולה להרוג פיל, עם חיידק אלים ומסוכן שהסיכויים לחטוף אותו אפילו יותר קטנים מהחיידק, ואם היית אומר לי שבעוד שנה אני אשב כאן לידך נקי ובריא ושותה כוסית ואוכל בוטנים ומתלונן על זה שלא נגעתי בפסנתר כבר שבוע, הייתי רוקד על השולחן מרוב אושר".
"כן", הוא עונה, "זה מדהים כמה שאנחנו מתוכנתים להתרגל בקלות למצבים טובים. חלמת על משהו שנה. שנים. אמרת – רק את זה תתן לי ואני מסודר. אבל איך שקיבלת – נסעת. זה כבר שלך. פתאום זה ת מ י ד היה שלך…"
"אבל למה אלי?" אני מקשה, "למה אנחנו לא לומדים? באמת? איך זה יתכן שככל שהמצב יותר טוב תחושת ההחמצה יותר גדולה?"
"אולי", הוא מחייך בצער, "כי אתה מרגיש שהפוטנציאל שלך יותר גדול. כלומר, בן אדם חולה, לא עלינו, מאושפז, לא מתלונן שהוא לא ניגן שבוע בפסנתר. כרגע אין לו פוטנציאל לביטוי העצמי הזה. הוא חולם לברוח הביתה מהבית חולים. לאכול לחמניה טריה. לנוח. בן אדם שאין לו גרוש על הנשמה לא מעניין אותו לייקים בפייסבוק, או מה חושבים עליו אנשים ברחוב. הוא צריך לאכול. לשרוד. תן לו כסף, בית, ויטחון – פתאום מה שאנשים חושבים, הכבוד שלו, יהפוך לקריטי בשביל המצב רוח והבריאות הנפשית שלו".
"אז מה שאתה בעצם אומר זה שככל שהמצב שלנו יותר טוב, ככה יש לנו יותר מקום להתלונן על כל מה שאנחנו לא מצליחים להפיק מהטוב הזה".
"כן. זה לא צריך להיות ככה. אבל כן".
או שבעצם
זה צריך להיות בדיוק ככה. כי בן אדם כשטוב לו, אוטומטית מרגיש שהוא צריך לבטא את הטוב הזה. לגעת דרך הטוב הזה בנשמה שלו. בנשמה של הזולת. לטייל. לדבר. לנגן. לחבר. זה טבעי שאני אהיה הרבה יותר מתוסכל אם אני לא מצליח לעוף דווקא כשיש לי כנפיים.
מה זה אומר לעוף? התפיסה האוטומטית של בחירה חופשית תופסת שמדובר בקשת רחבה של אפשרויות פעולה, אבל אולי בחירה חופשית היא בעצם היכולת לבחור להתחבר לניצוץ המיוחד והחד פעמי שחבוי בכל סיטואציה נתונה.
ומה שמבלבל כאן, זה שככל שאני ארגיש יותר מלא ושלם עם עצמי, ככה ה"הופעה" שלי על במת החיים, תהיה על במה פחות זוהרת. מס הכנסה. וירוס בטן בבית. לחץ לא נורמלי. אי הבנות. כי הקרדיט שלי יותר גדול שעם הטוב הזה שיש בי, אני אדע להתחבר אל הניצוץ שנמצא בכל סיטואציה.
אהה, המחשבה שיש ניצוץ בכל סיטואציה. צריך לזכור. להתעקש על זה. אם יש ניצחון בעולם הזה הוא נמצא שם, במחשבה הזאת.
ככה לא מנצחים
הרעיון שמעשי האדם או החברה נבחנים דווקא כשהמצב טוב ויש כנפיים ופוטנציאל לבחירה אמיתית – מגיע במרומז בסוף פרשת בחוקותי. אחרי הברכות הנפלאות והקללות הנוראות, לקראת סופה של נבואת הגלות המרה, מסכם משה את הדברים:
אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.
אתרגם את הדברים עבור מי שאינו בקיא בשפה המקראית – משה אומר: אתם לא נתתם לאדמה שביתה ומנוחה בשנות השמיטה והיובל. אז תתכבדו ותעופו מכאן ותתנו לארץ את המנוחה שחמסתם ממנה. ואחרי שהיא תשלים את שנות השביתה ותתפייס – תוכלו לשוב למועד ב.
מכאן נכנס רש"י לחשבון שנים ארוך במגמה להוכיח ששבעים שנות הגלות הראשונה שבין בית ראשון לשני חופפים בדיוק לשבעים שנות השביתה (שמיטה ויובל) שישראל חמסו מאדמתם בכל תקופת הבית הראשון, והוא אכן מוצא שב-436 שנות הבית הראשון מיהושע ועד גלות צדקיהו יש בדיוק 70 שנות שמיטה ויובל. אז הנה – שבעים שנות גלות ומנוחה לאדמה תמורת שבעים השנים שהיא נגזלה ממנה.
אבל יש בעיה עם החשבון הזה. שסופר רק 22 שנים למלכותו של המלך מנשה, שהיה השני למלכי יהודה שאחרי חורבן ישראל והשומרון, ושנחשב לרשע מכולם. אנחנו הרי יודעים שמנשה מלך 55 שנים.
אז איך?
רבותינו מתרצים את זה שמנשה חזר בתשובה ושב 33 השנים שבהן הצדיק – הארץ אכן שבתה כמו שצריך. ולכן סופרים במניין השביתות שנחמסו מהארץ רק 22 שנים למנשה.
שזה מעלה עוד יותר תהיות. הראשונה: אם מנשה עשה תשובה 33 שנים ברמה כזו שנשמרו השמיטות והיובלות, מה שלא קרה אף פעם לפניו – איך זה לא הציל מהחורבן? והשנייה: מדוע מנשה – היחיד ששמט ידו מהארץ בשמיטה ויובל – נחשב דווקא הוא למלך רשע כאחאב ושבגללו נחרב הבית והישוב?
ונראה לפרש שמנשה עשה תשובה במצב מאוד קשה, ערב החורבן, כשהחרב היתה על הצוואר, כשהצוואר היה בנחושתיים. והשם אכן מחל לו וזה אכן עזר לדחות מעט את הקץ, אבל תשובה כזאת לא משנה מציאות ולא משנה באמת את האדם. התביעה השמימית אומרת: תעשו שמיטות ויובלות לא כשהחרב על הצוואר אלא כשאתם בטוב וחזקים. אבל שם, בתשובה של מנשה, המצב היה ביש ונמוך מאוד. אז זה לא שינה ולא הציל שום דבר.
מה שמלמד שיש הבדל תהומי בין החלטות שאדם לוקח כשהוא על סף תהום לבין אותן החלטות בדיוק כשהוא בטוב. בשמחה. שם הבחינה האמתית של האדם. אם הוא מנצל את המצב הטוב שלו לחסד ולשיתוף ומעביר את הטוב הזה הלאה, אז ורק אז באמת אפשר לראות התפתחות.