יש הרגל טוב אחד שלא עולה לנו מאומה, אבל שווה זהב. הוא נקרא "הכרת הטוב". שלא כמו בתחומים אחרים של חסד, כמו צדקה שמצריכה הוצאת ממון, עזרה פיזית לזולת שמצריכה אותנו להתאמץ, או איפוק שמצריך אותנו למצוא בתוכנו כוחות נפש, כאן כל מה שצריך הוא להיות מודע לטובה ולהוקיר אותה.
אם זה כל כך פשוט, למה אנחנו כל כך קמצנים בלהכיר טובה?
בואו נחזור רגע לגן עדן. הקב"ה מצווה את האדם הראשון צווי אחד ויחיד: "מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". אבל הסוף ידוע. לאחר שאכל קרא הקב"ה אל אדם "איכה?" – היכן אתה? היכן העצמיות שלך? האישיות שלך? אך הוא, במקום להודות על בטעות ולומר "כשלתי", התחמק בתואנה: "האישה אשר נתת היא נתנה לי מהעץ ואוכל". אומר על כך המדרש "כאן כפר בטובה". בורא העולם ברא עבורך אישה, עזר כנגדך, ואתה עם הכשלון הראשון שלך – מטיל את כל האחריות עליה? זו כפיות טובה. שם הכל התחיל.
הכרת הטוב מורכבת משני חלקים:
- האדם צריך שתהיה לו מודעות שיש טוב בעולם.
- האדם צריך לבטא את זה שהוא מודע לכך שיש טוב, כלפי מי שהיטיב איתו.
התרגלנו שכל מה שסביבנו מובן מאליו, לרבות החנווני שקם בבוקר ודואג שיהיה לחם טרי, נהג האוטובוס שמסיע אותנו, ההורים שלנו, בני הזוג או החברים שחפצים בטובתנו. זה נראה לנו שהם תמיד שם. פשוט התרגלנו.
אז איך מתקדמים מפה?
דבר מעניין כותב הרב קוק בספרו "מוסר אביך":
"הכח של הכרת טובה הוא כח גדול בנפש, שכפי מעלת טהרתה יגדל הכוסף של הוצאתו לפעל, וכפי מה שהאדם שלם בדעתו מתמלאה התרשמותו ממנו". כלומר, ככל שהאדם יותר משכלל ומברר את מהות הכח הזה, של הכרת הטוב, הוא יותר מוציא אותו לפועל.
וזו המטרה שלנו, לנתק את עצמנו מתוך ההסתכלות של הדברים המובנים מאליהם ולהתחיל, בצורה מודעת, לפתח חשיבה שיוצאת מתוך נקודת הנחה שאף אחד לא חייב לנו כלום. ברגע שנצליח להיות מודעים כלפי כל דבר שעושים למעננו, גם נתחיל ולהגיב לו על ידי הכרת תודה.
מחכים