בין מדבר למספר

חופש מול גבולות, פרט מול כלל, אינדיבידואליזם מול אידיאליזם. פרשת במדבר לוקחת אותנו לטיול בין שרשי הדילמות האנושיות ומעניקה להן פתרון, צפו בשיעורה של סיון רהב מאיר

קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו בסוף העמוד

תודה לספר ויקרא, סיימנו אותו, בשבת אמרו בבתי הכנסת – חזק חזק ונתחזק, והמשיכו לספר חדש – במדבר. מזל טוב. זה הספר הרביעי ויש פרשנים שאומרים שאולי החשוב ביותר (טוב בתחילת כל ספר אפשר למצוא פרשן שיגיד שהוא החשוב ביותר). הרב צבי יהודה קוק כינה אותו ספר "בלכתך בדרך", ובסופו של דבר, הרי כל חיינו הם הליכה בדרך, רוב החיים הם לא הדרמה של יציאת מצרים, ולא האקשן של הכניסה לארץ ישראל, אלא הניסיונות והמבחנים של הדרך, ההליכה במסלול השגרתי בין נקודות בחיים, ועיקר הספר – נדודי העם במדבר, תיעוד מפורט של הניסיונות והכישלונות, תוך ציון גם רגעי השיא אבל גם רגעי השפל.

למה במדבר?

טוב, נתחיל בהתחלה, כלומר נתחיל משם הספר –

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לֵאמֹר.

פרשנים רבים שואלים – למה נקרא שמו ספר "במדבר"? ומציעים מספר תשובות, למשל:

"אם אדם עושה את עצמו כמדבר, שהכול דשים בו, תורה ניתנת לו במתנה".

"ניתנה התורה במדבר, במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל".

"אילו ניתנה להם התורה בארץ, היה השבט שניתנה בתחומו אומר: אני קודם בה. לפיכך ניתנה במדבר שיהיו הכל שווים בה".

כלומר, אם האדם נוהג בצניעות, בענווה, נותן מעצמו לכולם, כמו המדבר, הוא יכול לקבל את התורה. ובנוסף – התורה בכוונה ניתנה במקום שפתוח לכל, בלי בעלות ובלי כוחנות, כדי שכל מי שרוצה יקבל את עצמו מחויבות אליה. ומעל הכול – היא ניתנה מלכתחילה במקום שלא שייך לאף אחד, כדי שכולם יוכלו להתחבר אליה באופן שווה.

מה הדבר שהכי מאפיין את המדבר?

ניתוק. פשטות. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. יום זה יום ולילה זה לילה.  זה לחיות בלי מטען צמוד, ובלי לחרוד על כל אחוז שמתרוקן בסוללה. בלי טכנולוגיה שזוללת כל רגע זמן הפנוי שלנו.  המדבר – מנתק אותי מכל הרעשים של העידן המודרני, לא סתם גם היום נוכחת במציאות הישראלית כמיהה לסיני, לחושות, לזולות, אנשים כועסים על א-סיסי, רוצים לחזור לימים בהם ניתן היה לנסוע ולהיזרק בסיני. אז כן, יש לנו שאיפה למדבר.

אם אתם חושבים עכשיו "אוקי אז קוראים לספר במדבר, בואו נשתחרר, נזרוק את הסלולרי לים סוף ונהיה בשאנטי בזולה בראס א-שטן", חכו רגע, כדאי שתדעו מהו שמו הנוסף. זה שהתורה ניתנה במדבר, לא אומר שהיא אמורה להיות מיושמת במדבר.

עיצרו, עומדים למפקד

לפי חז"ל יש לספר הזה עוד שם – חומש הפקודים, ספר הפקודים, בגלל שני מפקדים גדולים שהוא מתאר. המילים, שמרגש לראות שנשארו חיות בשפה שלנו, באות לידי שימוש גם היום: "מפקד האוכלוסין", רק שאצלנו הן כוללות גם סטטיסטיקה, כמה אחוזי רווקים, כמה יהודים, כמה תינוקות נולדו, כמה נפטרו, ומה השם הפופולארי (בדרך כלל תמר ואחמד), ובכן גם הפרשה פותחת במפקד:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לֵאמֹר. שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם

הרב יהודה אריה לייב אלתר , המכונה "השפת אמת" אומר על פסוק זה:

"ולזה כתוב הזמן בתורה בחודש ושנה. אף שכל התורה למעלה מן הזמן, עיקר עבודת בני ישראל להמשיך אור התורה והקדושה לתוך הזמן והטבע, וזה כל עניין הפקידה והמניין".

במילים אחרות, אנחנו כן יורדים לפרטים. לתוך הזמן והטבע. למספרים. לסטטיסטיקות. לא רק מדבר. ותכף נאריך בזה.

במדבר נערכו שני מפקדים גדולים – אחד דור יוצאי מצרים במדבר סיני בשנה השנייה לצאתם ממצרים, והשני בהמשך הסדר – דור כובשי כנען בערבות מואב לקראת הכניסה לארץ בשנת הארבעים לנדודים במדבר, כלומר מפקד לפני ואחרי, ומי שמסתכל על המפקדים מגלה דבר מעניין ומפחיד:

במפקד הראשון (ויקרא, פרק א, פסוק מו) מצוין:

וַיִּהְיוּ, כָּל-הַפְּקֻדִים–שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים) 603,550)

במפקד השני (ויקרא, פרק כ"ו, פסוק נ"א) מצוין:

אֵלֶּה, פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וָאָלֶף; שְׁבַע מֵאוֹת, וּשְׁלֹשִׁים )601,730)

מה קורה פה? לכאורה כמעט אותו מספר, אבל למעשה אלו בכלל לא אותם אנשים. בפסוקים האלה מקופלת הטרגדיה שפקדה את דור המדבר בגלל חטא המרגלים (בו נעסוק בשבועות הבאים):

וּבְאֵלֶּה, לֹא-הָיָה אִישׁ, מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן–אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי.  סה כִּי-אָמַר יְהוָה לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר; וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם, אִישׁ–כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.

המחשבה על כך מצמררת. מי שמסתכל על המפה מבין שהדרך מסיני לישראל לוקחת כמה ימי הליכה, בטח לא 40 שנה. כל המהלך שלהם שם, כל הנדודים, לא קשורים לווייז, קשה לומר שהלכו בדרך הכי קצרה ויעילה. למסע שלהם שם הייתה תכלית אחרת לגמרי. המרגלים לא רצו להיכנס לארץ ולכן כל אותו דור נפטר במדבר, אחריו קם דור חדש ורק הוא הורשה להיכנס. במחשבה שנייה, זה אולי גם אופטימי, יש פה בשורה חיובית, יש פה 600 אלף חדשים עם רוח אחרת וחיובית יותר ואיתם הולכים למשימה. אבל אי אפשר לקרוא את המפקד בפרשתנו בלי לומר שכולם – חוץ משניים – כולם כולם ימותו במדבר.

החופש שבתוך הגבול

פרשנים רבים שואלים – איך בעצם קוראים לספר הזה? לא סתם יש לו שני שמות, האם קוראים לזה ספר במדבר או ספר הפקודים, כי בין "במדבר" לבין "במפקד" – יש בעצם בחירה: בין חופש לבין כפייה, מדבר ומפקד שתי מילים שכל החיים נעים ביניהן:

מדבר – מקום הפקר, ללא מסגרת וסדר, גם באופי הגיאוגרפי וגם בסוג הטיפוסים שמסתובבים בו, חושות בסיני, חופש, חיים נטולי מסגרת זמן. מצד שני, מפקד – ביטוי מובהק לסדר ולארגון, לרשימות מדויקות, כל פרט ומשפחה ובית אב ושבט נספרים וגם יודעים את מקומם.

חנן פורת מסביר שזה בדיוק העניין:

"זהו האתגר העומד במוקד: לעשות סדר ולערוך מפקד – דווקא בלב המדבר. לא לתת להוויית המדבר להשתלט על חיי המחנה, אלא להדביר את המדבר ולבנות בתוך החולות הנודדים, חיי משפחה, חברה ולאום בנויים לתלפיות"

זה גם מה שבלעם ראה – "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", הוא ראה איך בתוך המדבר יש משפחות ולא הפקרות, יש חוקים וסייגים למרות המדבריות.

וזו בעצם הנקודה המרכזית של הספר – גבולות בתוך החופש, סייגים בתוך השאנטי, המתח התמידי שבין המדבר החופשי לבין המפקד המדויק. ולכן דיברנו על נקודת ה"בלכתך בדרך" זו בעצם ההכנה הכי טובה לחיים, ההתמודדות הזו היא היא החיים עצמם.

גם בחינוך ילדים אנחנו כל הזמן מוצאים עצמנו נעים בין חופש לבין כפייה וכך גם ואצל כל אחד מאיתנו בחיים הפרטיים. אז מה עושים? מדבר או מפקד? איך משלבים בין מדבר לבין מפקד, בין הכלל לבין הפרט? אין לי תשובה חד משמעית, אני לא יודעת אם יש בכלל, אבל אני רוצה שנראה כמה התייחסויות לנקודת התפר העדינה הזו, של כמה אנשים גדולים, כי נדמה לי שזו ה-שאלה, בטח בדורנו, אינדיבידואליות מול כלל, אני ונשמתי מול האומה והעם.

כמו אוסף מדבקות

אז נלך לאט לאט, קודם כל – הפרשנים הקלאסיים של הפרשה, מזכירים לנו שזה שסופרים אותך, שיש מספרי ברזל להתפקד, זה לא אומר שאתה אפס ואתה כלום, להפך:

"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" (רש"י)

כמו ילד עם אוסף מדבקות או מפיות או הלו קיטי, שסופר שוב ושוב, כמו אדם שסופר את יהלומיו למרות שהוא הרי יודע מה המספר, כך אלוקים רוצה לספור אותנו – מתוך אהבה.

זה מעניין לראות שהתפיסות במאה העשרים הבולטות ביטלו את ערך היחיד – בפשיזם המדינה כערך עליון, בקומוניזם החברה כערך עליון, בנאציזם הגזע כערך עליון, שלוש התפיסות אחת דיכאו את מי? את האדם עצמו, בשם האידאה הפרט נמחק. המפקד הראשון של עם ישראל דוחה את הגישה הזו, היחיד מתפקד בתוך הכלל, הוא חלק מהכלל, אבל יש לו ערך ויש ייחוד אישי.

הרמב"ן ממשיך את הקו הזה ואומר:

"אמר הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד. לא תהיה אומר לראש המשפחה: כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך? אלא כולם יהיו עוברים לפניך באימה ובכבוד, ואתה מונה אותם"

עם ישראל לא נספר בקבוצת, לפי משפחות, אלא אחד אחד (לא "משפחת מושקוביץ 40 איש", אלא משה מושקוביץ, יוסי מושקוביץ וכו', כי כל אחד חשוב). כשרוצים לבטא זלזול במישהו "לא סופרים אותו", כי לספור זה לכבד, להתייחס, להעריך.

הוגה ליטאי והוגה חסידי נפגשו במעמד סיני

ואם נישאר בפרשה – שימו לב מה הפרשה מתארת בהמשך, בואו נביט בפסוק שהוא המפתח לפטירת הדילמה שבין הפרט לבין הכלל:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ב אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ.

סדר חנייתם של בי ישראל היה כך: באמצע משכן, מסביב שבט לוי, ומסביב אשר דן נפתלי, זבולון יהודה יששכר, שמעון ראובן גד, בנימין אפרים ומנשה.

מצד אחד איש על דגלו, לכל אחד הדגל, והצבע והאופי המיוחד לו, מצד שני הם לא מפוזרים באקלקטיות רנדומלית כל אחד איפה שמצא לנכון להקים את האהל, אלא הם סובבים את אוהל המועד- שהוא הזהות המשותפת שמאחדת אותם. שם נמצא האיזון העדין בין הפרט לבין הכלל.

בואו נתקדם קצת לפרשני דורנו, אחד שיא הליטאיות ואחד שיא החסידות, אבל שניהם הבינו לעומק את אותו הרעיון:

הרב וולבה כותב טקסט מופלא על מעמד הרב סיני:

"האם הייתה שם התפעלות המונית, עד שגם מי שלא הסכים בלבו, ביטל את דעתו לקול ההמון וצעק עימם ביחד? לא. כל אחד גמר בליבו בדעה ברורה שהוא רוצה לקבל את התורה. כולם כאחד, אבל בכל זאת, כל אחד ואחד באופן מיוחד. אנחנו מתקשים להאמין שייתכן מעמד אדיר כזה בעמנו, מרוב פילוגים ומחלוקות, אך זאת היא צורתו האמיתית של עם ישראל. מצד אחד אחדות כוללת, ומצד שני הסכמה ברורה של כל אחד ואחד. אילו היה חסר אפילו אחד מהם, לא הייתה התורה יכולה להינתן".

הוא ממשיך וכותב כי הניסים במעמד הר סיני לא היו רק ירידת התורה מן השמיים, אלא דווקא היכולת הזו ליצור גם הסכמה מוחלטת, אבל גם לגלות את האינדיבידואליות של כל אחד:

"האחדות בינינו חשובה, אבל האם משמעות הדבר שנמחקה כל פרטיות מלבם של הרבבות, וכולם שמעו וקיבלו באופן שווה? לא. אחרי שנאמרו עשרת הדברות, בוודאי המשיכו האנשים לדבר וחזרו ביניהם על מה ששמעו. ואז התגלה שכל אחד שמע את אותם הדברים, אבל כל אחד שמע פירוש אחר, המתאים לשורש נשמתו. הפרטיות של כל אחד לא התבטלה שם אלא אדרבא, דווקא במעמד זה קיבל כל אחד את זהותו העצמית".

מההוגה הליטאי, הרב וולבה, עוברים להוגה חסידי – הנתיבות שלום (האדמו"ר הקודם מסלונים), ובגלל שאנחנו לקראת יום ירושלים, אני לא יכולה שלא להזכיר את הוורט הבא:

היה זה בתום מלחמת ששת הימים, כולם באופוריה ובשמחה מהניצחון המוחץ, אבל הוא שאל – "מה זה דורש מאיתנו?" והמשיל למעמד הר סיני: כתוב "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר" – כשקוראים את הפסוק קולטים משהו מעניין, עם ישראל לא שמו לב לעיקר אלא לקולות וללפידים, ממש כמו באירוע במקום לגשת לחתני השמחה ולברך אותם, ישר שואלים על האוכל, הלהקה והצלם. במעמד הר סיני התבלבלנו, הוא אומר – המיראז'ים הורידו את המיגים, אבל במקום להתבונן לעומק מעבר לעלילות משה דיין שהן חשובות, צריך גם לשאול – מה זה מחייב אותנו, מה ה' דורש מעמך בשעה הגדולה הזו. כ"ח באייר מחייב אותנו להתבונן.

על הפסוקים המתארים את סדר מושבם של בני ישראל הוא אומר:

"כשם לכל עם ולכל חיל יש דגל משלו המייחד אותו, ומעיד על תפקידו המיוחד, כך לכל יחיד ויחיד יש דגל ותפקיד מיוחד, והגרוע ביותר הוא שאדם מסתובב בעולם ללא כל תכלית וייעוד ואינו יודע לשם מה הוא חי ולאיזו תכלית ירד לעולם. ומשמעות הדגלים במדבר – היא הבהירות בה קיבל כל אחד את ייעודו: יש שבט שכל דגלו תורה, יש שבט שדגלו עבודה, יש שבט שדגלו חסד, ויחדיו הם מהווים שלמות. וזהו רמז לדורות: לכל אחד יש תפקיד וחשיבות ודרך מיוחדת, ואין מי שאין לו דגל אליך הוא משתייך. ועל האדם לשמור על דגלו ולא להמירו בדברים שאינם מתפקידו, וזה סוד חייו של האדם לגלות ולדעת מהי שליחותו בעולם".

מדהים – איש על מחנהו ואיש על דגלו, יש ייחודיות אבל סביב המשכן, סביב מורשת משותפת ואהובה ומגוונת. באיזון העדין הזה של כל אחד מאיתנו וגם של כולנו כעם – איזון בין המדבר לבין המפקד. שיהיה לנו בהצלחה. בשבוע הבא – נהיה עם הפרשה, אבל גם עם שיעור לקראת חג שבועות.

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

אפשרות אחת: הצטרפו לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.

אפשרות שנייה: הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו.
ההצטרפות לקבוצות מצריכה שני שלבים פשוטים:
1. הוסיפו את המספר של ליבא 058-70-75-455 לרשימת אנשי הקשר במכשיר שלכם.
2. לאחר שהוספתם את המספר, אנא שלחו הודעת וואטסאפ (לא סמס) למספר הנ"ל, וכתבו "הצטרפות".
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *