סבא שלי, ניצול השואה, עלה לירושלים אחרי שחרורה בהתרגשות גדולה. שנים רבות ציפה לרגע הזה. מיום שעמד על דעתו ירושלים היתה עבורו פסגת חלומות ערטילאית ונחשקת, בדמו זרמה תודעת דורות בת אלפי שנים של ערגה וכיסופים לירושלים. כילד זכיתי לחוות את התרוממות הרוח, את התחושה של "פעמי משיח הנה זה בא", את ההתרגשות סביב תמונת הצנחנים משחררי ירושלים, את תקיעת השופר שליד הכותל המערבי בבחינת "היינו כחולמים".
עבר זמן, אך ירושלים הממשית לא התהוותה להיות אותה זו הצרובה בדמיוננו. כל זמן שהייתה העיר חלק מחלום בלתי מושג שמרה על עוצמתה וקסמה, משהפכה למציאות הועם זוהרה. נראה כי אצל רבים ירושלים סמלה ומסמלת אידאל אוטופי של שלמות רוחנית וחברתית, שלמות של קדושה. "לכל שירייך אני כינור", כתבו עליה. הפער בין החזון למציאות נושף בעורפנו, נעשינו יותר ריאליסטים ופחות מידי אידיאליסטים. איבדנו את התמימות היפה שליוותה אותנו והפכנו תכליתיים ומעשיים, את החזון שהיה בנו החליפו הממון והכוח. אם השירים הם ביטוי להלכי הרוח של העם, הרי שכמעט ולא נכתבו שירים ישראליים על ירושלים בשנים האחרונות. זה כבר לא אופנתי.
ירושלים הפכה לעיר שבשגרה, למטרופולין הומה, כרך פונקציונלי, ובעיקר הפכה להיות בעיה פוליטית, חלון ראווה חדשותי שדרכו העולם מתבונן בנו ממהדורה למהדורה. מה קרה לערגת הדורות, להיכן נעלמה? האם נכון לוותר על החזון הירושלמי? עשינו דרך ארוכה מאד עד כאן, ועכשיו משאנחנו כאן…!?
הירושלמים נוהגים לומר שהדבר הטוב ביותר בתל אביב זה הכביש לירושלים. ירושלים ותל אביב היו לתזה ואנטי תזה בכל מה שנוגע לשמרנות, מסורת וקדושה לעומת חדשנות, קוסמופוליטיות ותרבות. דומה כי המרחק בין הערים גדול מאורכו של הכביש המחבר ביניהן, המרחק בין העיר העברית הראשונה לעומת עיר הקודש הנצחית מצביע על פער שאין כמוהו כדי לבטא את הפנים הכפולות של החברה הישראלית.
האם ניתן לגשר עליו? דומה שדווקא בשכונה הקטנה של נווה צדק היה התחלה של ניסיון לעשות זאת. ברחובות סמוכים התגוררו אישים שבאו מקצוות מנוגדים, מחד הרב יצחק אברהם הכהן קוק שהיה רבה של יפו (ובהמשך רבה הראשי של ארץ ישראל), ומאידך, הסופר יוסף חיים ברנר ועמו סופרים ומשוררים נוספים שביטאו את החדשנות התרבותית העברית. מפתיע לגלות על אף המרחק בין השקפותיהם וחוסר הסכמה שררו ביניהם ידידות, כבוד והערכה. אך סמלי שבית "ליבא", הוקם באותה השכונה, וכמוהם מבקש אף הוא לחבר את ירושלים ותל אביב.
בברכת ליל שבת אנו נוהגים לומר "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים". שלום הוא מיזוג והרמוניה, חיבור גישות ונקודות מבט. שלום הוא חיבור בין מסורת וחדשנות, עבר והווה עם עתיד. שלום במשמעות שמאמר זה שואף אליה הוא שילוב בין ירושלים ותל אביב לא מתוך טשטוש הגבולות, ובלי לוותר על האותנטיות והאמת. וצריך להתפלל על כך. ככל שהנושא גדול ומשמעותי יותר, כך הוא מורכב יותר וזקוק לברכה מיוחד מפי עליון, ובעצם, כבר קיימת אחת כזו: "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך יהי שלום בחילך שלווה בארמונותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהילים קכ"ב)
