הסלפי של דור המדבר

מתי הפסקנו לחוות והפכנו לצלמים כפייתיים, למה אנחנו ממשיכים להנציח את הרגע אם אין נצח ארוך מספיק כדי לראות בו את כל התמונות שצילמנו, ובמה שונה התיעוד המודרני מגרסת הדוקו המקראית?
הסלפי של דור המדבר

25

שקית אחת של ניילון מתחת למיטה של נועה עם גזרי עיתונים, עוד שתיים גדושות בקלטות שמע (קסטות) בפינת הסלון וגם כמה וי אייץ' אסים (הפורמט הראשוני והמפגר של הווידאו) נעולים בארון – זה בערך כל מה שנשאר לי פיסית מעשר השנים הראשונות שלי כמוסיקאי פעיל. למעלה מעשור שבו כמעט כל מה שעשיתי היה לשיר ולנגן לכתוב ולהופיע. אלבומים. להיטים. מאות הופעות בכל חור. המון רדיו. לא מעט טלוויזיה. יום יום שם – רק בתוך זה, וזה מה שנשאר.

יש גם איזה סליל הקלטה מיתולוגי שאוצר את מיטב ההקלטות הראשונות של הלהקה שלי, פונץ'. האגדה סיפרה שהוא היה קבור כל השנים מתחת לחצר ביתו של טכנאי ההקלטות הנפלא ישראל ולדמן. אבל אתמול, לכבוד העובדה שהחודש זה 25 שנים לצאת אלבום הבכורה שלנו, ישראל הפך את הבית וחיפש וסוף סוף נמצא סרט ההקלטה ואנחנו מקווים שלא נרקב. בכל זאת שלושה עשורים וגם לטבע יש מה להגיד.

ואני חושב עכשיו איך כל עניין התיעוד הזה השתנה מאז ועד היום, ואיך שבעצם רק מהשנה האחרונה, שבה חזרתי להיות מוסיקאי פעיל באופן מאוד מאוד חלקי – יש לי יותר תיעוד ויזואלי, ג'יגה בייטים של מוסיקה על המחשב ומילים שנכתבו מאשר בכל עשר השנים הראשונות יחדיו. זה מטורף, זה לא נורמלי וזה חסר פרופורציה. אבל זה כך.

ובינתיים ביחס ישר

למול מאניית הצילום והתיעוד של השנים הנוכחיות, דווקא שיירי המסמכים המתועדים שלנו מהשנים ההן (תקליטים, סינגלים, וינילים, חומרים נדירים) מעלים את ערכם משנה לשנה ביחס יותר מבורך מנדל"ן תל אביבי… אין יותר יקר ממה שאין. ומי רוצה מה שיש לכולם? אף אחד.

והשאלה הכי מעניינת שתישאר אחרי כל הוואטס אפ לייב קאם, המצלמה הסלולרית והאפשרות לשכפל דיגיטלית כל פרגמנט על כדור הארץ, היא מי יראה את כל זה? הרי אפילו את מה שאני אישית מצלם אין לי זמן לראות.

או שאולי כל עניין ההקלטה והתיעוד הוא בכלל לא בשביל לשמוע ולראות את זה אחר כך. אלא בשביל עצם המעשה, שאינו אלא של התבוננות מודרנית בדמותך הנשקפת על פני המים ההולכים, על פני הזמן ההולך ולא שב. עקרונית המצלמה היתה אמורה להוות מכשיר טיפולי מאוד חזק בליקויים של מיומנויות חברתיות. אדם שרואה את עצמו ממצמץ או הולך בצורה מעוותת – לא נעים לו. הוא יעשה עם זה משהו. מה שיכול  להוות טריגר רב עוצמה. בינתיים מה שקורה זה שכולם יודעים לעשות סלפי מצודד למצלמה וכולם מרגישים יותר לבד. וזה – הלבד המטופש הזה – סימן בדוק שאנחנו כנראה עושים משהו מאוד לא נכון עם הטכנולוגיה הנהדרת הזאת שסובבת אותנו.

פרגמנטים של תצלום משפחתי

לא תעשה לך פסל וכל תמונה. התורה מאוד קטגורית לגבי שלילת התיעוד הפיסי, החיצוני של הדברים. הדבר הכי קרוב לתיעוד שחוקי האלוהים מאפשרים (וגם זה באופן מאוד זהיר) הוא המניין. הספירה. אבל זה סוג אחר של תיעוד. מניין הוא סנאפ שוט של הפרגמנטים שמרכיבים את התמונה השלמה. כמו לראות את האייץ' טי אם אל שמאחורי דף הווינדואוז.

מה קורה כשאתה רואה רק את הפרגמנטים? רק את הבינארי שמאחורי התמונה? הכל יכול לקרות, כי המעטפת הרגשית, הפירוש הרגשי של כל זה, נשארים אצל הצופה. קיבלת מספרים, מכאן זו כבר העבודה שלך, להבין, לפרש, לחוש, להוליד דרכך בכל פעם מחדש את התמונה שעולה מהם. התמונה דינמית. משתנה. הפירוש שלך. התמונה שאתה רואה היא בעצם אתה.

מספרים

שלש פעמים במקרא משה מצטווה לספור את העם. הפעם השניה מתרחשת ממש כאן, בפרשה שלנו, במדבר. בפירוט מרשים, כמעט טרחני, נמנה כל שבט ושבט. רש"י מפרש שמתוך חיבתו של הקדוש ברוך הוא, מתוך אהבת ישראל, הוא ציווה על משה למנות אותם שוב ושוב. כמו שכל אחד מאתנו, כשהוא לבד, אוהב למנות את הדברים שיקרים לו. אחד את בני המשפחה. השני את הפעמים שבהם היה מאוהב. השלישי את הכסף שהוא עשה, את השירים שיצאו לו טוב או את הלייקים שהוא קיבל השבוע. כל אחד את מה שיקר לו.

חבר שלי אמר בחיוך שהמניינים האלה שבמקרא הם סוג של תצלום משפחתי. כמו באלבום משפחתי אתה מצלם בשביל להנציח רגע, אבל בעצם מה אתה רוצה לראות דרך האלבום זה את ההתקדמות. הנה תינוק. הנה הוא גדל להיות ילד. הנה איש מלבלב.

המספרים שבמניין הראשון, זה שלפני הקמת המשכן, ובמניין השני שנערך אחרי הקמתו, הם שווים בתכלית. אותו המספר בדיוק. 603,550. שזה מוזר, בכל זאת עברו שישה חודשים בין מניין למניין. מה שבא ללמד שההתקדמות לא נמצאת בהתעצמות או בריבוי הפיסי אלא במקום שאדם או חברה נמצאים. הנה, כאן באלבום, בפרשת כי תשא –  בני ישראל לפני המשכן. והנה הם כאן, בפרשת במדבר שקראנו השבוע, אחרי שנקבעה שכינה בישראל. והם בדיוק אותו המספר אבל במקום אחר. נפשי. תודעתי.

זה באמת טוב ויפה תגידו. אבל כל מי שרגיל לקרוא פרשת השבוע מכיר את ההתאוננות הכמוסה שמתגנבת ללב כשהפסוקים הארוכים והמונוטוניים האלה השל המניין מגיעים. מה זה ההתעקשות הזאת על כל המספרים? מה זה משנה לי היום בעצם כמה היו שבט דן וכמה שבט מנשה? אלא שיש כאן אמירה חזקה שלכל מספר או תצורה יש משמעות. שהדברים שקורים הם לא רק משל או חומר לימודי. שהם נספרים. שהם משאירים רושם. ושכשאתה בכיוון הנכון שום דבר, שום פרט, לא באמת נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. כל פרט חשוב. כשאתה בכיוון הנכון כל פרט הוא תורה.

 

נושא עוון

ועוד משהו קטן למיטיבי הלכת שבינינו. בהמשך הפרשה נמסר כל שבט לוי לעבודת המשכן ולשרת את הכהנים. מהו השירות והעזרה שהלוויים מצווים להגיש לאהרן ולבניו? ובכן, בעיקר לחצוץ בין הכהנים ועבודתם לבין שאר ישראל. שלא יגש זר (מי שאינו ממשפחת הכהונה) לעבודת הקרבנות והמשכן.

הכתוב יוסיף במקום אחר שאם אכן "יצליח" מי שהוא אינו כהן לחדור את המעטפת ולהכנס לתחום ולעבודת הכהונה, מי ש"ישאו את העוון" הם הכהנים עצמם. ובלשון הכתוב: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית-אָבִיךָ אִתָּךְ, תִּשְׂאוּ אֶת-עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ.

ולכאורה העניין קשה. למה הכהנים? זה לא פייר. אמנם הכהנים לא הצליחו לשמור, אבל מי שממש עשה את החטא זה מי שהתפרץ לעבודה שלהם.

אלא שמזה לומדים מהי מהות העניין של "נשיאת העוון", שהיא בעצם מעשה של תיקון המעוות. נסביר: אנחנו הרי תופסים שבאופן ראשוני ומקורי הבריאה מתנהלת ומתקדמת למטרתה בצורה הטובה והקצרה ביותר, מה שנקרא בשפת הווייז – במסלול הקצר ביותר. אבל בכל פעם שיש סטיה ועוות (עוון), מישהו צריך "לקחת על עצמו" את תיקון המעוות. לתקן מחדש את המסלול. למצוא דרך תחליפית. מה שנקרא לעדכן את הג'י פי אס של המציאות מחדש. מכאן אנחנו מבינים מהו עניין נושא עוון ופשע שנאמר בבורא עולם, שבכל פעם "נאלץ" לספוג את העוונות, ולמצוא דרך חדשה, תחליפית, לגאולה של עולם מעוות. או במילים אחרות – לאכן מחדש בכל פעם את המסלול של הבריאה.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. נפלא

    תרי
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *