היפה והמלוכלכת

רומא ונאפולי- שתי ערים, סיפור אחד. יונתן ברג חזר ממסע בשני הקצוות המנוגדים של האסתטיקה עם מפתח לשלום פנימי
Photo by Lorenzo Moscia

היה רגע אחד שבו הכל ברומא התחבר יחד, ורגע אחד כזה בנאפולי. רגע שבו פרצה מתוכי הכרת תודה, זו ההגדרה שנראית לי מתאימה ואף היא אינה מצליחה כלל לתאר את אותו רגע של קתרזיס, רגע שבו העולם עובר דרכך בכל היופי והבדידות שבו, שוטף אותך, מייתר את השפה, את העתיד והעבר, את כל מה שלא מולך, מול עיניך הלחות, הרגע שבעבורו אני יוצא שוב ושוב לנדודים.

ברומא עמדתי על גשר פונטה אומברטו, ומולי, מוארת בשעת ערב מוקדמת, עמדה בזיליקת סן פייטרו. מתחת זרם נהר הטיבר העכור, שעל גדותיו צמחייה סוררת, מאחורי התנסה האובליסק של פיאצה דל פופולו, עמדו תיירים על הגשר וניסו לתפוס את מראה הבזיליקה בדיוק כשהאור הטבעי נמוג והחשמל משתלט. המראה הזה היה עדות לתכונה שהופכת את רומא למקום כובש כל כך, הנובעת מצמד תשוקות, שנפגשות האחת עם השנייה לאורך ההיסטוריה: תשוקת היפה, האסתטי, ותשוקת ההתגלות והכריזמה הדתית. החיבור בין השניים הוא צד אחד של העבודה הרוחנית ואילו הצד האחר של העבודה הרוחנית מצוי דווקא בניתוק מהיפה, בגאולה הנמצאת בתוך השבור, החלקי, המוזנח, העזוב. אותה הכרת תודה, שהופכת לרגע של שינוי והלל, מגיע ממפגש עם היפה או מההעדר שלו, מהמקומות המגובבים והמלוכלכים, ההבדל הזה, בעצם, הוא ההבדל בין רומא לנאפולי.

בנאפולי אותו רגע של התפרצות פנימית התרחש על הטיילת, כשהעיר העתיקה מאחוריי. צעדתי לאורך כמה שעות על רחוב ויה די טריבונלי לכיוון רחוב טולדו ומשם ירדתי לעבר הטיילת. השעות הללו היו מלאות בכנסיות ישנות, בהן ההדר הרומאי החליף את עצמו בעוני. הרחובות הצרים שעולים לעבר גבעת ויטוריו אמנואלה היו מלאים בכביסה תלויה מהמרפסות, בכרזות ישנות, בתמונות של מארדונה ובגיבוב של רוכלים וחנויות, עטיפות, שקיות, בדלים וסימני פיח. בטיילת נשענתי על מעקה אבן וצפיתי בים, שם, על סירות עץ ישנות, שכבו ילדים. הם היו שזופים, חופשיים, זינקו ממדרגות האבן למים, חתרו בכוח, עלו וירדו מהסירות המתקלפות, צועקים האחד לשני ומתמכרים לשמש על גבי סלעי שובר הגלים. העוני שראיתי בשעות האחרונות בנאפולי התחבר עם הגוף הגמיש והרזה שלהם, עם שעות הצהריים הריקות וחסרות השלטון, עם הלכלוך על הטיילת והנמל המכוער והמגושם שעמד מולנו, מסתיר ומכסה את יופייה של נאפולי. אותה התפרצות עברה בי, אותו הלל, תפילה ללא מילים, ממראות מנוגדים לגמרי: הערב המהוסס והצונן מול הצהריים הלוהטים, הבזיליקה הכבדה ורחבת הידיים מול הסמטאות הצרות, האלגנטיות של תושבי רומא מול הפראות וריח המלח של ילדי נאפולי.

אותה בזיליקה שעליה השקפתי מהגשר הייתה למחרת מקום אותו ביקרתי. החלל העצום, תמונות השמן, השמש שחודרת בכל שעה ממקום אחר בחלונות הגבוהים ומאירה את רצפת האבן, הנרות וריח הקטורת, חדר האוצר ותאי הווידוי, כל אלו התקבצו יחד בכדי לסמן את אותה עצמה, חיפוש של היפה כנקודת המוצא להתרגשות הדתית. רומא כולה מלאה בזה, המונומנטים שלה –  הקולוסאום, הפנתאון, כנסיית סנטה מריה מאג'ורה –  כולם מונחים באותה הכרזה צעקנית. נאפולי, לעומת זאת, מבקשת דבר הפוך לגמרי, במובנים רבים היא בנויה כאנטי-תזה המוחלטת לעיר הקרובה אליה. היא מבקשת את החלקי, את הריבוי שהוא תמיד מגובב, דחוס וחסר סדר, מלא בסיפורים קטנים, במרפסות בהן החיים תלויים בחוץ, בשיחות מלאות דרמה בבתי הקפה, בקבצנים ובחנויות הספרים המשומשות שליד פיאצה בליני. אולי הציר המבדיל הוא שבעוד רומא מבקשת לספר סיפור אחד, כולל, גדול, נרטיב שמקיף ומסביר הכל, מאחד את הכל תחת נימוק אחד, נאפולי מבקשת את קרעי המשפטים, הפרגמנטים המפוזרים, הלחישות וחלקי השיחות. תעיד על התשוקה הזו, למשל, הכתיבה של ארי דה-לוקה, הסופר המפורסם של נאפולי, שכל כולה שלו עשויה מהחלקי, מהקרוע, מהלוחש, ללא צעקה אפית גדולה אלא דרך החפצים והפרטים האין סופיים.

גם לנו יש את המאבק הזה. המאבק בין ירושלים לתל אביב, למשל. המאבק בין הסיפור הגדול, הכולל, האפי של הכותל וכנסיית הקבר והר הבית, התפילות ההמוניות, האמונה הלוהטת, לבין הרחובות העמוסים, המלוכלכים, הבתים הלא מסודרים, התנועה הקדחתנית על אלנבי וקינג ג'ורג'. ואולי אין פה מאבק? אולי בדיוק כמו ביום ראשון רומא העניקה לי רגע של התרחבות וביום שני עשתה זאת נאפולי, כך ירושלים היא אפשרות אחת ותל אביב אפשרות אחרת, אפשרות אחות.

אולי בסופו של דבר, אנחנו זקוקים גם לסיפור הגדול וגם להפניית העורף שאחריו. אנחנו רוצים גם להתקרב האחד לשני תחת העבר המשותף שלנו, הסיפורים המשותפים, המיתולוגיה, האסונות ורגעי ההתגברות, אבל באותה מידה אנחנו, כל אחד מאתנו, זקוק למרד בסיפור הגדול, המשותף, מרד בעבר בעבור ההווה הפרטי. כל אחד מאתנו הוא סיפור קרוע, חלקי, רופף, חד-פעמי. לכל אחד שפה פרטית וצבעונית, שנוצרה מחוויות הילדות והנעורים, מאהבות, מאכזבות, מרגעי הכרת התודה על הגשר ברומא ורגעי הכרת התודה מול הים בנאפולי.

אולי זה המענה לצורה המקוטבת שבה השבט הישראלי חי, לצעקות האחד על השני, להאשמות, לתחושת הזרות. אולי המענה הוא הכפילות הזו, שאומרת: כן, יש לנו משהו משותף, אבל אין פירוש הדבר שאין לנו גם דבר נפרד לגמרי, שפה אחרת, אינדיבידואלית. הלימוד הגדול ביותר הוא לנוע בתוכנו מאפשרות לאפשרות, מפנים לפנים, להיות גם וגם. ללכת על שביל סלול ואז לפנות לאחד צדדי, לחזור שוב ולפנות שוב, לנוח בסיפור הגדול, לשבת מסביב לאש החזקה שלו ואז לצאת אל מקום בודד הרבה יותר, שדה פתוח ללא אף אחד, מקום של התבודדות שבו מפגש עם עצמך, ורק עם עצמך.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *