חם. כל הבוקר התרוצצתי בין בתי קפה, מחפש אחד ממוזג ועם טיפ טיפה אוויר נפשי (כאן זה הזמן והמקום להיחלץ לעזרתי ולהמליץ בתגובות למטה על אחד ראוי באזור לב תל אביב. הקיץ רק התחיל ושעות בית קפה רבות לפנינו), בסוף נדחפתי חפוי ראש הביתה וכבר נהיה לילה. בגלל השבתון של שבועות אני צריך להגיש את הטור הזה שלושה ימים לפני הדד ליין הרגיל, שגם ככה זה תמיד מרגיש שהוא מגיע שלושה ימים לפני שאני באמת מוכן.
וזה העניין. אני אף פעם לא באמת מוכן. כלומר לא באמת מוכן לסיים רשימה. או שיר. או אלבום. או רעיון. למעשה אני לא מוכן לשני דברים:
- לגשת צ'יק צ'אק ולעשות את הדבר שמונח לפני. תמיד יצוצו עשרים התפתלויות לפני שניגשים לעניין. תנו לי לחשוב על הנצח, תנו לפנטז על מה שיקרה בשנה הבאה, אבל כשהוא ממש מגיע – אין לי טיפת חשק. אמנם עם הגיל אני משתפר, אבל הבנתי שיש מניעה אנושית בסיסית לקפוץ למים שאומרת משהו כזה: "למה שאני אקפוץ למים? כי צריך? לא, אני אקפוץ בזמן ובתנאים שאמצא לנכון". אולי יש גם בעומק העניין משהו אמיתי כשאדם מסרב להיות הפקיד של החלומות או התכניות שלו (נכון, אני רוצה תואר ולמדתי ארבע שנים. אבל אין לי שום רצון לחזור ולהקיא את זה שוב בעבודת מאסטר מתישה), אבל ברגע שכבר החלטת להתיישב זה סיפור אחר. בסופו של דבר עדיף כבר להרטב מלהעביר את כל היום ברעיונות על איך דוחים את הפגישה עם המים.
- אני לא מוכן לסיים. או בעצם: אני לא יודע לסיים. כלום. אני רוצה, אבל לא יודע איך. לפני שהתחלתי לעבוד עם דד ליין הייתי מרחף לי כך בעולם של התחלות ורודות. האלבום הראשון של פונץ' לקח חמש שנים. גם הסולו הראשון שלי. ההשלכות היו ברורות- מה שלא סיימת נסחב ובסופו של דבר תוקע לך את העתיד כמו אני לא יודע מה. ואגב, למרות שאתה חושב שתוספת הזמן משביחה, ברוב המקרים אם תשב עוד שעתיים או שנתיים על העניין יותר ממה שהקצבת מראש – אתה רק תחרב אותו.
אבל קשה. קשה לראות את המאמר החלומי שרצית לכתוב מתפרט למילים ולפסקאות. פתאום הוא כבר לא נראה לך כזה חכם, הניסוחים מתישים ואולי עדיף למחוק הכל, לסיים זה להכיר במוגבלות שלך. בעובדה שאתה מוגבל. זמני. ובנקודת הזמן הנוכחית גם קצת פחות מגניב ממה שתכננת.
אם נרד לעומק העניין
יש משהו שקרי בלסיים. כי שום דבר ביקום לא באמת "מסתיים". הכל משנה צורה, עובר מטאמורפוזה, גוף מת ונותן אנרגיה לגופים אחרים. לחשוב שמשהו ממש מסתיים זה מופרך בערך כמו לחשוב שיש משהו בעולם הזה שקיים באופן נבדל לעצמו.
אולי תפיסת ה"סיום" הזו שייכת לתודעת האמנות החדשה יחסית, שבה אני "בורא" עולם וכולא אותו בשיר, בסיפור, בסרט או מאמר. הסרט הסתיים והגיבור רוכב עם אהובתו אל השקיעה. כולם מוחאים כפיים ויוצאים מהאולם. אבל הם, הגיבור ואהובתו, רק התחילו.
שימו לב להבדל הלשוני שבין אמנות לאמונה. שניהם מנסים לחשוף את האמת שמאחורי החומר הקר. שניהם אמונים (אמנ ות אמונ ה) על האמת. אבל האמת של האמנות סגורה וחתומה באות המסיימת: תיו. לעומת זאת, האמת של האמונה נובעת, משתנה לעולם. אמונה זה לדעת שגם מאחורי מה שנדמה לך כאמת – יש עוד שער לאמת גבוהה יותר. עמוקה יותר. לכן איש האמונה לא "אומר את האמת". איש האמונה מודה על האמת.
המרחק אל עצמך
הרעיון של ההודאה על האמת כמהות מטהרת, עובר לאורכה ולרוחבה של פרשת נשא ואולי גם לאורכו ולרוחבו של ספר במדבר בכלל. אחרי כל דיני טומאת וטהרת הגוף של ספר ויקרא אנחנו עוברים לטומאת וטהרת הנפשות. וטהרה נפשית עוברת דרך ההודאה והכנות.
העצה בפשטות, היא לקחת זמן ואוויר כמה שיידרש ולברר בכל שלב (אם זה הריון, יחסים, עסק חדש, מעבר מקום, יו ניים איט) – מי אני? מי אנחנו? איך הרגשות שלי? כמה לכלוך, קנאה או חובות ישנים אני סוחב עלי בתיק? אף אחד לא רוצה לזרוע במקום עכור ומלוכלך. קודם מנקים, אחר כך זורעים.
הבעיה היא שכשבאים להעלות על פני השטח את השקר והעכירות זה מבהיל, זה מכוער וזה מבייש. זו דלת שלא נעים ולא פשוט לפתוח, אבל ברגע שפתחת אותה – תוכל לפתוח בחיים חדשים.
הנה כאן בפרשה, אנחנו מוצאים חזרה מוזרה על דיני הגוזל ונשבע לשקר שכבר למדנו שהתיקון שלו כפול: כלפי הנגזל הוא משלם החזר מלא וקנס, אבל יש גם חשבון לסגור (במקרה הזה – קרבן אשם) עם הקדוש ברוך הוא. שהרי מילא שהבן אדם גזל, אבל הוא גם ניצל את זה שלא היו עדים, כפר בעין הפקוחה של הבורא ונשבע לשקר.
עד כאן פשוט. השאלה היא מדוע פרשת נשא מגוללת את העניין שוב? למה עוד פעם? הנה כאן הכתוב:
אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה; וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. ז וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. ח וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל, לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו–הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַיהוָה, לַכֹּהֵן: מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ, עָלָיו.
רש"י מפרש שהפרשה חוזרת שוב בשביל ללמד עוד שני דברים. האחד: שעד שהגוזל לא יכיר ויודה בחטאו ("והתוודו את חטאתם אשר עשו…") הוא לא חייב לשלם את הקנס. כלומר שעד שהוא לא יודה על האמת קבל עם ועדה ואפילו הגיעו עדים והפלילו אותו – הוא לא מחוייב בקנס הכספי (החומש) ובקורבן.
מכאן שהקנסות, תשלומי האקסטרה, הם בעצם מתנה ותיקון ששייכים ורלבנטיים רק למי שמודה על האמת. זה התנאי הבסיסי בשביל לשוב שלושה צעדים אחורה. למצב שלפני הגזלה והשקר.
והדבר השני החדש שנלמד כאן – שגם אם אין למי להחזיר ("ואם אין לאיש גואל". הנגזל נפטר ואין לו קרובי משפחה. כלומר הוא גר. אין יורשים) צריך להחזיר. כי ההחזר הוא בשביל הפוגע לא פחות ואולי אפילו יותר מבשביל הנפגע.
באצ׳ו, יא יוסי, תמיד הבאצ׳ו.