- רון
שבוע הספר. אני יושב באולפן הרדיו עם רון דהן, האיש שהגה הקים ומריץ את הוצאת הספרים ה(לא רק) דיגיטלית וחנות הספרים המקוונת "אינדיבוק". כל הלילה שעבר "טיילתי" באתר הקסום של החנות, "מיששתי" ספרי שירה חדשים ובועטים, ספרי פרוזה, מתח, חכמת המזרח ורומנטיקה. שוב חזר לי החשק לעצור את הכל, להכניס את היד למסך, לחפון ערמה של ספרים, לרדת איתם לים ולחזור בעוד חודש.
אבל יותר מזה – קריאה חפוזה פה ושם באלה שמשכו את הלב באמת, הציתה בי חיסרון. חיסרון לחיים. לנדודים. להצתה כשלעצמה.
"אתה לא חושב", אני שואל את רון, "שסיפור טוב, אמיתי, הוא בעצם סטארטר או מנורת קנים שמאירה על החיסרון של הקורא? או יותר נכון, מעירה את החיסרון וההזדקקות שלו לחיים? לתנופה? להארה?"
"זה נכון", הוא חושב בקול רם, "שסיפור טוב מאיר על החיסרון, אבל הייתי מעדיף להגדיר את זה במונחים של רוח"
"רוח שנרדמה לה בכספת של בנק היום-יום?"
"כן", הוא מחייך, "רוח שאתה כבר לא מתאר לעצמך שתופיע בך כך פתאום"
"שזה הכי מדהים. עם ספרים טובים. תוך שלושים עמודים אתה שואל בפליאה גמורה: איפה הייתי עד עכשיו?"
"כן, זה מופלא איך שכשהרוח חוזרת אתה לא מבין מה טעם היה לך למשוך בלעדיה".
"אבל", אני מנדנד – "זו הרוח שחוזרת? או שמא זה החיסרון, הערגה לרוח, שלפתע עולה?"
2. "שמעתי"
הספר הקרוב לליבי השנה, זה שכל הזמן בתיק, הוא ספרון קטנטן שנקרא שמעתי. קובץ שיחות נפלאות של רבנו אשלג, בעל הסולם. באחת מהן הוא אומר שהמגמה של הצדיקים היא להגיע להרגשת החיסרון. כלומר להכרה המכאיבה שבלי רחמי שמיים אני אבוד. כלוא לעולם בתוך עצמי, חי ומת כיצור אגואיסטי שהפוך לחלוטין מחסד הבורא.
דווקא שם, אומר הרב, כשאדם פוגש את עצמו במצב של חיסרון ורואה את עצמו כפי שהוא באמת, יש מקום לקשר אמיתי בין האדם לבורא. לתפילה. לעבודה. להבנה אמיתית של חשיבות הקשר.
מה שאומר בהיפוך, שאם אני מרגיש שאני בן אדם טוב ושעושה מצוות ומעשים טובים והכל סבבה – אז זה בדיוק הזמן לבדוק אם לא שכחתי את הרוח שלי מנמנמת וכלואה בכספת.
3. דרך החיסרון
פרשת בהעלותך נפתחת בסדרה של אנשים שעולים (בהעלותך) ומתגשמים דווקא דרך החיסרון שלהם. החל באהרון הכהן, שעומד בין אחיו משה, הנביא המואר שמקים משכן לשכינה, לבין נשיאי השבטים שמנדבים בו קורבנות לחנוכת המזבח. והוא בתווך – לא כאן ולא כאן.
בהמשך אלה הם הטמאים שלא יכולים להקריב את קורבן הפסח במועדו, לא משלימים עם הסיטואציה וזוכים בסוג של סדר פסח אלטרנטיבי משלהם.
רש"י כותב שאהרון ראה את פסטיבל הקרבנות והנדבות של נשיאי השבטים ביום חנוכת המזבח, כל השבטים מלבד אהרון ושבטו (שבט לוי) ו "חלשה דעתו". מהי דעת "חלשה"? – לאבד את החיבור. את המשמעות. את רוח הדברים. בכל פעם שאני מאבד את החיבור – אוטומטית אני הולך לברר עם עצמי מה האחזקה שלי בעולם. איפה אני עומד? מה אני "עושה"? כשאני מחובר – אני מבין את האווילות והמופרכות של השאלות הללו.
והנה, דווקא אהרון, המתווך, זה שבין לבין, זה שאין לו שום אחזקה, רכוש או סמכות – הוא זה שנבחר להדליק את המנורה במשכן. מנורה שהנרות שלה מאירים פנימה.
האם אי אפשר להאיר פנימה כשהנדל"ן של חצי לב תל אביב בכיס שלך? כשכל המצלמות מכוונות אליך? רבי נחמן דיבר באחת השיחות שלו על זה שאם הוא, רבי נחמן, היה חלילה מפורסם, אפילו את ברכת המזון הוא לא היה יכול לחטוף בשקט. אבל יותר מזה הייתי אומר שפרשת בהעלותך מלמדת שאי אפשר להאיר פנימה אלא מתוך ויתור מסוים על התאורה החיצונית. הרעיון הוא להרפות. להרפות מעצמך. שהדברים "ידברו בך". או כפי שאומר הנביא זכריה בהפטרה של הפרשה: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.
4. וכך גם בפרשה
אהרון לא מצווה "להדליק" את המנורה אלא "להעלות" את נרותיה. בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת נאמר לו. ורש"י מביא שני פירושים למה דווקא בהעלותך. האחד, שאהרון מצווה להדליק את המנורה באופן שהאש תעלה מאליה, עצמאית, בלעדיו. הדלקת? עשית את שלך? תודה רבה. תרפה.
רש"י לומד גם מ-"בהעלותך" שהייתה מעלה, שרפרף או דרגש, שעליו היה הכהן עומד כשהוא מדליק. לומר: תרגיע. אתה לא הראשון. אתה נסמך ועומד על ידע, תכונות ומאמץ של כל הקודמים לך. סמוך על אלה, ודע שבלי אלה אין לך שום סיכוי להגיע.
5. התנועה הנפשית נעשתה
בהמשך פרשת בהעלותך מופיע העניין הזה של "לעלות דרך החיסרון" גם אצל אותם אנשים שנטמאו למת, הגיע הפסח והם לא יכולים לעשות את קרבן הפסח במועדו. הם טמאים. וואחד חיסרון. עם החיסרון הזה הם באים אל משה ושואלים: "למה נגרע?" מה עשינו רע? וזוכים שתאמר פרשה בתורה, פרשת פסח שני, על ידם.
תכלס חסידות.
על פי סדר הסיפור המקראי, המעשה האקטיבי, ה"חסידי" הזה, של אנשים שבעיקרון פטורים מן המצווה (קרבן הפסח) ובכל זאת מתעקשים למצוא דרך לקיים אותה, מגיע רגע לפני שעוזבים את הר סיני ומתחילים לנוע לארץ המובטחת. למרות שכרונולוגית בזמן, המעשה הזה מוקדם בהרבה. אז למה ההצמדה הזאת? אולי כי זה היה האור הראשון של עצמאות שנתגלה אצל עם העבדים היוצא ממצרים. התנועה הנפשית נעשתה. עכשיו אפשר לנוע.
