חי מהעבר

התעסקות במוות נועדה להביא את האדם לשמחה. תכלית החיים היא לא לגמור שום דבר. שני מקומות ראשונים זה לגמרי הגיוני. לאהוב את כל סוגי המוזיקה זה פאשיזם. להיות צנוע זה גם גאווה. ערן סבאג התארח בבית ליבא אצל יונתן ברג והיה לו מה לומר.

במסגרת סדרת המפגשים "מה באתי לעשות פה" שמנחה יונתן ברג בבית ליבא, התארח שדרן הרדיו ואיש הבלוז והחסידות, ערן סבאג, לשיחה סוערת ומעוררת מחשבה. אנו יותר ממציעים לכם לצפות בשיחה המלאה, אבל עד שתעשו את זה, קבלו טעימות נבחרות.

בדידות

אני לא מוותר על הבדידות שלי. רק בדידות מאפשרת חברויות אמת. ר' נחמן אמר "לאחרית הימים אעשה אתכם כיתות-כיתות", מה זאת אומרת כיתות כיתות? מה הברכה בזה? למה לא כיתה אחת, אחדות אחת גדולה? כי זו בעצם המשמעות של הקהילה, לא לוותר על העצמי. בגלל זה אני חושב שהקיבוץ נחל כישלון. אבל האלטרנטיבה לקיבוץ היא חיים בדודים.

מוות

כל ההתעסקות במוות נועדה כדי להביא את האדם לשמחה. שמחת הקיום. חוץ מהקיטש המורבידי וליפסטיק שחור, וכן, כולם כבר דברו על מוות, וניסיונות התאבדות, וזה הכל קיטש, אבל אם יש משהו בזה, זו רק באחיזה שלנו בחיים, כשאנחנו זוכרים את המתים ומבינים שאנחנו מתנקזים לשם. ולא בפאר גדול. אומר רבי נחמן בתורה פ"ט "מתוך כך בא לשמחה גדולה" זה מהלך הפוך. ובכל זאת יחפש לו האדם משהו שייתן לו את נחת הרוח שהוא צריך לקבל, כי מגיע לנו נחת רוח. לא יכול להיות שנתהלך באימה צרופה.

מיסטיקה

הייתה תקופה שהייתי רמב"מיסט. היה נראה לי שלהתעסק עם מיסטיקה זה ממש מטומטם, והרגשתי שהרמב"ם מרכיב קומבינציה שכלתנית שפודה את האמונה הפרמיטיבית, אבל אחר כך קבלתי דיכאון מזה כי הבנתי שבלי מיסטיקה אי אפשר לחיות. בהמשך גיליתי את החסידות והתחילו החיים.

ברסלב

הפריצה של הנ-נח התחילה בשנות השמונים, וזה התחזק עם לכתו של ר' ישראל בער אודיסר בשנת 93-94. אז התחילו לראות באופן מוחשי חסידים שמסתובבים ברחובות עם לוק אחר, לוק ביטניקי אנרכיסטי. אתה רואה שהם לא מחויבים, שזו לא חזרה בתשובה ממוסדת כמו שהיינו רגילים אליה, עם ישיבות מסודרות כמו "אור שמח". כשהייתי באוניברסיטה שמתי עין על התופעה הזאת. הם סיקרנו אותי. הלל צייטלין אומר "כל הפילוסופים כולם באו כדי לשים טיח על סדקים שיצרו הפילוסופיות מקנט שבא ותיקן, ושופנאואר,  והכל התבקע והתרוצץ ונפל ונשבר". פתאום אתה קולט שלא צריך לטייח את הקיר, פשוט צריך להיות בשמחה, להגיב בצורה שהיא טוטלית שונה מכל מה שאתה רגיל, שנמצאת מחוץ לכל חוק. כשנסעתי לאומן, להקליט את החסידים הללו, פגשתי איזה טיפוס שם, הוא גילה לי את העניין הזה.

כשאתה רואה חסיד ברסלב, הוא למעשה איזשהו מיצוע (מלשון ממוצע) בין השלכה של שכל לבין כניסה של עולם אחדותי, יוניפורמי של חוקים ומצוות (וחשוב להבין שאלו לא אנשים שמקלים במצוות, אם כי יש שם ביטויים מעניינים). זו הייתה נראית לי כמו סינתזה אמיתית: גם להיות קשור ובה בעת לא להיות קשור. גם להיות ביחד וגם להתבודד, גם להתכוון ברצינות למה שאתה אומר, וגם לתמוך במתודה המפורסמת של רבי נחמן שנקראת "מילי דשטותא" ולעשות עצמך משוגע. אפילו כתבתי עליהם הצעת מחקר, אבל לא יצא מזה כלום.

דוקטורט

תכלית החיים היא לא לגמור שום דבר, תמיד להיות תלוי באמצע. הזמינו אותי פעם לתכנית של לונדון וקירשינבאום, וירון לונדון שואל אותי "תגיד, אתה לא היית אמור להיות דוקטור?", אז שאלתי אותו, "ואתה, לא היית אמור להיות דוקטור?". לא, אני לא אמור לסיים כל דבר. זה הכל סטטוסים. קפיטליזם של מחשבה. האמת היא שהתכוונות לא פחות גרועה מהשגה. זה שנסיבות הביאו אותך לצורת חיים מסוימת, זה לא פחות ערך אם אתה מעריך אותם, מאשר אם אתה עושה את העזיבה הרומנטית של עשיר שהולך אל העוני, או אדם שמרגיש שהוא מרוקן מדעת שהולך ונהיה פרופסור באקדמיה.

מקומות ראשונים

מאדי ווטרס הוא לא הבלוזיסט הכי גדול? הוא הבלוזיסט הכי גדול. ו"מיסיסיפי" פרד מקדואל הוא לא הבלוזיסט הכי גדול? גם הוא הבלוזיסט הכי גדול. הכי גדול זה לא אומר אדנות. הוא באמת הכי גדול, וגם הוא הכי גדול, וגם הוא הכי גדול. יש הרבה מקומות ראשונים, זה העניין.

פאשיזם מוזיקלי

ניגון זה הדבר הכי חשוב. זרוק לפח את הכל. בנאדם בלי ניגון הוא קבוע בחייו. יש לך ניגון בחיים, ניצלת. למה הדור לא נושע? כי מביאים לו כל מיני פסטיבלים מוזיקאלים שמוחקים לו את הממדים בחיים. כשהתגייסתי לגל"צ היה עניין להשוויץ בידע המוזיקלי שלך, פאנק, אינדי, וכל מיני להקות, להתמחות בהכל, לתת קצת כבוד גם לג'אז, וגם לעולם השלישי. זה פאשיזם. לאהוב כל דבר זה פאשיזם לא פחות מאשר לאהוב רק את עצמך. כי זה לא הגיוני. לא יכול להיות שרופא ימליץ על כל התרופות שבעולם לפציינט שלו. זה יהרוג אותו, יש דברים שעוזרים לו ויש שלא, כמו תורה, שהיא סם חיים, יכולה גם להפוך להיות סם המוות. גם את הניגון צריך לדון ככה.

סוציאליזם ויהדות

הסוציאליזם בהחלט נובע מן היהדות. ההחלטה על חיים בשוויון, ההחלטה על קהילתיות, ההחלטה על מלחמה טוטלית באדנות של אדם אחר על רעו. הרוח המהפכנית יש לה מקורות רבים ביהדות, היהודים עצמם הפגינו את זה בהיסטוריה האנושית. לא מדובר פה על אסכולה של מחשבה פוליטית-מדינית, זה ממש לא העניין, אלא הקריאה הפשוטה של הכתובים, של המצוות, היא קריאה לשוויון ולהתבטלות. אגב, הערך של השוויון נמצא בחסידות באופן מוחלט.

ברור שהמחשבה לוקחת אותנו לכיון של המצוות הסוציאליות- שבת, שמיטה, אבל זה הרבה מעבר. זה הלך המחשבה היהודית: שהאדם הוא אפס, רימה ותולעה. כשאתה רואה שאין לאדם שום השגה, שום טוטליות ושום פינה להבין מהו הדבר הזה שהוא בורא, ומניע, ובאיזה אופן הוא עובד, ומה ההבדל בין גורל עיוור ורצון חופשי, אתה מבין שמותר האדם מן הבהמה-אין. ככל הנראה כל התפקיד שלנו פה בעולם הוא לא לפענח, ולא לשכנע ולא להיות פרופגנדה של שום רעיון, אלא לדבר עם הספק הזה ועל הספק הזה.

הרי הפרוטסטנטים האמריקנים בנו ככה את התאוריה הקפיטליסטית, הם טענו שככל שבנאדם עשיר יותר, כך הוא קרוב יותר לאלוהים. וובר, הסוציולוג הגרמני, כתב על זה. לכן לפינם אנחנו צריכים להיות יותר עשירים, יותר מוצלחים, לזכות ביותר סמלי סטטוס. באינטואיציה זה נראה כמו מגדל בבל עקר, ההתקרבות לאלוהים לא צריכה להיות על ידי החתירה בעולם החומרי, אלא על ידי הגילוי של עולמות הבאים בעולמות הללו שאנחנו נמצאים בהם. וזה שוויון, כי שוויון הוא באמת לא טבעי, כשאנשים מסתכלים ישר יש השוואות. הטבעיות גוזלת את אי שוויון. אבל מה אנחנו צריכים לעשות פה? להתעלות על הסיפור הזה של הטבע. אז למה אנשים פוחדים להיות סוציאליסטים? כי כל פעם שבאו להגשים את זה בלי אמונה עמוקה, זה נכשל.

כישלון הסוציאליזם

רעיונות שקרסו זה לא אומר שהם לא נכונים, זה אומר שהם קרסו, זה הכל. הכישלון הגדול של הסוציאליזם היה שהוא כפה את עצמו באיזשהו אופן ולא הביא את האדם לחינוך עצמי. "ואם כל אדם יחנך את עצמו", אומר רבי נחמן, "אז המצאנו עולם מתוקן". ואז לא יהיה קפיטליזם ולא יהיה קולוניאליזם, ולאנשים יהיו תרופות ודיור. ולמה אני מדבר דווקא על רפואה? כי הנמוכים ביותר הם העדות לאיך החברה מתנהלת. לא סתם האמריקאים, למרות שהם לא מתקיימים את זה, חרתו על פסל החירות את דבריה של אמה לזרוס, משוררת יהודיה: "give me your poor, give me your Hungry". איזו מן ססמה זו למדינת המדינות של העבדות והקולוניאליזם? אפילו הם הבינו.

סוציאליזם ויהודים

יש משהו בקיום היהודי שיש בו מן עיוות. כנראה שהוא היה קיום מספיק אמיתי כדי להוציא מתוכו את התנועה הסוציאליסטית, וכדי שהוא יגיע לרעיונות שא"כ יתחברו ועוד למקומות רחוקים מאד מאד, שאפילו לא יודעים שהם קשורים אליהם, כמו הבלוז והרגאיי, שאין לך את התופעות "החסידיות המודרניות" האלה בלי יהדות.

ארנסט רנן, ההיסטוריון הצרפתי, אמר משפט נפלא: "היהודים הם הגורם הבלתי מרוצה היחיד בהיסטוריה". אז כן, היהודים הם הגורם הבלתי מרוצה, והבחירות שלהם והמהפכות שלהם הם לטוב ולמוטב- הם גם מגדולי הקפיטליסטים וגם מגדולי הסוציאליסטים. בגלל החיפוש, בגלל חוסר המרוצות, בגלל החיסרון הגדול הזה. זה הבלוז, וזה הרגאיי וזה הסוציאליזם היהודי. הדבר היחיד שנותן כיף לאדם, שנותן לו נחת רוח, שנותן לו סיבה לחיות, זה סולידריות. זה הסיפור. זה לא סתם שלא היו בלוזיסטים שהתאבדו, זו תופעה שקיימת בהמון שטחי מוזיקה אחרים, אבל לא בבלוז. ועברתי על מאות ביוגרפיות.

היהודים הם העם הכי דווי, סחוף, שנוא – מה יותר טוב מזה? זה העניין. מה יותר טוב מלהיות בתחתית וליפול לגבי שתי העמדות שלך? להיות לוזר טוטאלי, אמיתי, שגם נאבק קצת על האגו שלו, כי גם להיות צנוע זה גאווה. כי באמת של הדבר לא מדברים על צניעות בכלל, אלא להבין שאנחנו כלום.

בלוז ורגאיי

מה כל כך יפה בבלוז? הבלוז לא השתנה מאז שהוא נוצר מזעקות העבדים בחוות העבדות. האנשים הללו מתוך התעוקה, מתוך כאב, היו צריכים לתקשר אחד עם השני. לייצר סולידריות.  לכאוב את המצב, ולהתרומם מעליו. הם צעקו אחד לשני ממרחקים גדולים מאד. מתוך סבל. מה שיפה בבלוז זה שהוא מתאר רק את יום הקטנות. הנביא זכריה שואל "מי בז ליום קטנות?". שאלה רטורית, יפה כזו. אז הבלוז הוא יום קטנות. " I'm going home", " My woman left me", " I am a poor boy". במובן הזה, מה שמאחד בין שתי האסכולות המוזיקליות האלה, הבלוז והרגאיי, הוא ששתיהן מעין תנועות מעגליות בזמן, של שאיפה לאיזושהי גאולה שלא מתממשת אף פעם, ושתיהן מכילות תעצומות נפש שיש בהן מצד אחד רליגיוזיות, ובה בעת מרד בכל ממסד דתי שהוא. העניין הגדול הוא שהן מצליחות לשמור על עצמן עדיין קיימות ונבדלות. עד היום.

צולם בבית ליבא

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *