הסופר חיים סבתו בוחר, לבקשת ״ליבא״, קטע מתוך ספריו.
״תיאום כוונות״ יצא לאור ב-1999, והוא מספר על ימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. הספר זכה בפרס ספיר לשנת 2000.
איננו יודעים כלום. מה קרה? מי עצר את הסורים? האם החיפוי שלנו בכל זאת עזר? הצלחנו? הצלחנו לבלום אותם? להשהות אותם? לעכב אותם? האם כמה טנקים מהפלוגה הפורצת שלנו הצליחו לפרוץ לכיוון חושניה? נראה שכן. איפה הגדוד? מה קרה לאנשי הצוות של הטנקים שעמדו שרופים סביבנו? אפשר לקרוא את המספרים שעל הטנקים. הם כתובים בשחור על שקי היוטה הלבנים שקשורים על תאי הזיווד. דל"ת, שתיים אל"ף, אחד, היכן אנשי הצוות? לא שאלנו כלום. רק הלכנו אל הטנק. אנחנו במלחמה. גידי אמר שנתקן את הטנק ונמשיך. אסור לעצור. אסור לנטוש טנק. נמצא את הכוח. הם בדרך לחושנייה. אנחנו זוכרים שכך אמר המח"ט בפקודה אותו לילה במחצבה בנפאח: הולכים על הכיס בחושניה. בהצלחה! זה היה אמש. נראה כאילו עברה שנה. נמצא את הגדוד, אמר גידי, נחבור אליו. לא נוטשים טנק. חייבים להמשיך הלאה במלחמה. קרבנו אל הטנק. משהגענו אליו אמר גידי שהוא חושב שפתאום הוא שוב שומע. הוא הסיר את הקסדה וביקש שאומר משהו בקול.
מט"ק שומע? שאלתי, מרים את קולי, כמעט צועק.
כן, תותחן. מט"ק שומע, שומע.
לא הקשבתי לו. אני בטוח שהחמה עוד לא שקעה לגמרי. עדיין ניכרת אדמומית שלה ברקיע. לא יעבור עלי יום בלי תפילין. המשכתי להניח אותם, מתפלל בלבי שהחמה מסתתרת לה בין החושות לבין ענפי האילנות שבאופק
רוני מיהר להציץ בתא שלו, תא נהג, מלא רסיסים היה. זיהינו פגיעה קשה בגלגל היניע. גידי ורוני בדקו אם אפשר לעשות קיצור זח"ל. אני מיהרתי לטפס על הצריח. מחפש את התרמיל שלי בתא זיווד מספר תשע. תמיד הנחנו שם ציוד אישי. התרתי את הקשרים של סרטי המקלע, והסרתי את שני הכעכים הכבדים של רשת ההסוואה שהיתה מגולגלת עליו, פתחתי את מכסה התא, ופיניתי משם מכל מים וכמה ארגזי תחמושת קלה למקלע שהיו מונחים פתוחים ושרשרות הכדורים שלהם מפוזרות בלי סדר. מצאתי את התרמיל שלי למטה. הוא היה מעוך אבל שלם. הזדרזתי לפתוח אותו, התרתי את הרצועה מאבזם עיקש ומיהרתי להוציא את שקית התפילין ואת הסידור. ראשי תיבות שמי היו רקומים על תיק התפילין וגם מגן דוד מזהב. אמא קראה למגן דוד: ציון. כך קראו לו במצרים. נשקתי את התפילין בחיבה.
ביום שנעשיתי בר-מצווה הנחתי אותם לראשונה. במניין הנץ החמה של הפועלים יוצאי בגדד בבית-כנסת הרמב"ם, בשיכון עולים בית-מזמיל. ממהרים היו הפועלים לעבודתם ביערות של הקרן קיימת, משכימי קום. תמיד התפללו עם הנץ החמה. אותם ימים לא היה בשכונה מניין מאוחר יותר לתפילת שחרית. כולם עמדו אז סביבי; אבא, והדוד נינוֹ, והדוד ג'קוֹ, והדוד ז'ק וחכם בנימין, מדריכים אותי איך להדק את הבית על הזרוע, וכיצד לכרוך את הרצועה על היד, ואיך לעשות צורת שי"ן, ולקשור על האצבע שלוש טבעות כשאני אומר: וְאֵרַשְֹתִּיךְ לִי לְעוֹלָם. וְאֵרַשְֹתִּיךְ לִי בְצֶדֶק ובְמִֹשְפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְֹתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתּ אֶת-ה'. רעדה אחזה בי. קשרתי את התפילין באהבה כזו ובהתרגשות כזו שכמעט עצרתי את הדם, וסימני הרצועה על ידי השמאלית עוד ניכרו בי ימים רבים. אותה שעה הנשים בעזרה זרקו סוכריות וכולם קראו מכל עבר מזל-טוב. אז ניגש אלי הרב הזקן של בית-כנסת הרמב"ם, הדיין חכם סלמן חוגי עבודי. סברתי שגם הוא בא לברך אותי במזל-טוב, אבל הוא הניח ידו על ראשי, פתח לפני כרך של הרמב"ם וקרא:
וְכָל הָרָגִיל בִּתְפִלִּין מַאֲרִיך יָמִים ֹשֶנֶּאֱמַר: ה' עֲלֵיהֶם יִחְיו.
והוסיף וקרא מדבריו של הרמב"ם בעניין הציצית התפילין והמזוזה וכך קרא:
חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּמְזוּזָה… וְכָל-זְמָן ֹשֶיִּכָּנֵס וְיֵצֵא יִפְגַּע בְּיִּחוּד הַֹשֵם… וְיִזְכֹּר אַהֲבָתוֹ וְיֵעוֹר מִֹשְּנָתוֹ וֹּשְגִּיּתוֹ בְּהַבְלֵי הַזְּמָן, וְיֵדַע ֹשֶאֵין דָּבָר הָעוֹמֵד לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֶלָּא יְדִיעַת צוּר הָעוֹלָם, וּמִיָּד הוּא חוֹזֵר לְדַעְתּוֹ וְהוֹלֵך בְּדַרְכֵי מֵיֹשָרִים. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאֹשוֹנִים: כָּל מִי ֹשֶיֵֹש לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשוֹ וּבִזְרוֹעוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ מוּחְזָק הוּא ֹשֶלֹּא יֶחֱטָא, ֹשֶהֲרֵי יֵֹש לוֹ מַזְכִּירִין רַבִּים וְהֵם הֵם הַמַּלְאָכִים ֹשֶמַּצִּילִין אוֹתוֹ מִלַּחֲטאֹ ֹשֶנֶּאֱמַר: חֹנֶה מַלְאַךְ-ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם.
משסיים לקרוא לחש חכם חוגי עבודי, ספק דרך ברכה ספק דרך ציווי ואזהרה, שלא יעבור עלי יום בחיי שלא אניח בו תפילין.
היום לא הנחתי תפילין. היום הראשון בחיי.
נשקתי את התפילין ומיהרתי לכרוך אותם על זרועי. הרגשתי שאחזה בי אותה רעדה ואותה אהבה שהיתה בי אותו יום בבית-כנסת הרמב"ם כשהנחתי אותם ראשונה. הידקתי את הבית של יד בחוזק אל הזרוע כמו שהידקתי אותו יום שנעשיתי בר מצווה. עוד קודם שכרכתי שבע כריכות, כנהוג, מיהרתי להניח תפילין של ראש, שלא אחמיץ את השעה. היום פנה, השמש שוקעת.
רוני עמד למטה, בודק את הזח"ל של הטנק. הוא ראה אותי מניח תפילין על הצריח וקרא לעומתי בקול:
אינך רואה? השמש שקעה! מה קרה לך? שכחת תלמודך? אסור להניח תפילין אחר השקיעה!
לא הקשבתי לו. אני בטוח שהחמה עוד לא שקעה לגמרי. עדיין ניכרת אדמומית שלה ברקיע. לא יעבור עלי יום בלי תפילין. המשכתי להניח אותם, מתפלל בלבי שהחמה מסתתרת לה בין החושות לבין ענפי האילנות שבאופק. גם רוני ואלי הניחו. קראתי קריאת שמע עם התפילין כדי שאעיד עדות אמת. הספק לא יצא מלבי. חשבתי לי אולי יתפזרו העבים ותיראה החמה בגבורתה כמו שאירע באותו מעשה הנזכר בתלמוד, שקרינו בילדותנו, על נקדימון בן גוריון שנקדרה חמה בעבורו. מעשה בנקדימון בן גוריון שלווה מן ההגמון שתים עשרה מעיינות מים להשקות עולי רגלים בצמא. אמר לו ההגמון: ואם לא ירדו גשמים ולא יימלאו הבורות במים, מה תתן לי תחתיהם? קיבל עליו נקדימון שאם לא יימלאו הבורות מי גשמים עד שקיעת החמה באותו יום שקבע לו, ישיב הוא תחתיהם להגמון שתים עשרה ככר כסף. כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים שמח ההגמון, אמר לעצמו ממון רב ישלם לי נקדימון. בשחרית שלח לו ההגמון לנקדימון: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו נקדימון: עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא. בצהרים שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך! שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. במנחה שלח לו: שגר לי מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. לגלג עליו אותו הגמון, אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים, ועכשיו ירדו גשמים? נכנס לבית המרחץ בשמחה. עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב. נתעטף ועמד בתפלה, אמר לפניו: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שיהו מים מצויין לעולי רגלים. מיד נתקשרו שמים בעבים, וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעיינות מים והותירו. עד שיצא אדון מבית המרחץ נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. כשפגעו זה בזה אמר לו ההגמון לנקדימון, יודע אני שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך. אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותי, שכבר שקעה חמה, וגשמים – ברשותי ירדו. חזר נקדימון ונכנס לבית המקדש, נתעטף ועמד בתפלה, ואמר לפניו: ריבונו של עולם! הודע שיש לך אהובים בעולמך! מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה.
כך היתה אמונתם של חסידים ראשונים, וכך היתה אהבתם, וכך היו ניסים שנעשו עימם.
הרמתי עיני לשמיים, מבקש לראות זהרורי חמה. ריבונו של עולם! הודע שיש לך אהובים בעולמך!
לא בכל יום מתרחש נס.
מתוך ״תיאום כוונות״ מאת חיים סבתו, הוצאת ידיעות ספרים, ספרי עליית גג. כל הזכויות שמורות לסופר ולהוצאה
