לך בעקבות לבך?

נכון, הכל קל ופשוט לומר לי "תהיה אמיץ ולך על זה", "תגשים את החלום שלך", אבל מה אם הבטן אומרת לא? מה אם זה לא טוב למשפחה שלי כרגע? מה אם אני לא באמת רוצה להגשים אותו?
לך בעקבות לבך?

היי, יוסי שמי x ואשמח לקבל ממך חוות דעת על השיר/האלבום החדש שלי.

מה אתה חושב עליו?

אני לא יודע, נשמע לי טוב, אנשים עפו על החומר בהופעה האחרונה. מדהים.

אז אתה חושב שזה חומר מעיף.

מקווה. דעתך מאוד חשובה לי, אתה יודע.

אבל מה דעתך? ברצינות. אני שואל באמת.

שמע, את החיים שלי הורדתי כאן/מנגן איתי xו – y/ הפיק את זה לא פחות מ – z.

אז זה טוב? זה מוצא חן בעיניך?

ברור.

או קי.

אבל איך אני יכול לדעת? בן אדם לא יכול לראות את עצמו. אני יותר מדי בפנים. חסר לי מישהו אובייקטיבי. אתה יודע איך זה.

מה אני יודע. הנה עצה טובה:

פעם מזמן קיבלתי עצה מחבר חכם. הוא אמר:

כתוב את השיר שאתה רוצה לשמוע ואין איפה לשמוע אותו ברדיו.

ספר את הסיפור שחסר לך.

ביים  את הסרט שאתה מת לראות אבל לא מראים בשום מקום.

שדר את מה שלא משדרים.

שאל את עצמך: מה אני צריך? זה השיר הבא שלך. אין דבר יותר אובייקטיבי מהצורך שלך בשיר טוב.

ובכל זאת 

לפעמים נראה ששני מקומות אחרי "לא למות" ומקום אחד אחרי "להיות  צעיר, עשיר ובריא", מגיע הצורך הבסיסי והלא מסופק לעולם ב"שיפוט" או הערכה או תמונת מצב אובייקטיביים. משהו שאני יכול לסמוך עליו. אי הוודאות גומרת אותנו. זה בלתי נתפס שאני לא יודע מה הולך לקרות בעוד רגע. או בעוד שנה. זה לא נורמלי שאני לא באמת יודע מה הולך בגוף שלי ממש עכשיו כשאני יושב בחצות מהביל של חמישי וכותב את השורות האלה. או איך הרשימה הזאת תתקבל. או מה יצא בבדיקות של אבא.

או אם להיות כן לגבי בלבולי השבוע שלי – השאלה הגדולה שעומדת על הפרק ומדירה את שנתי היא: האם לסגור תאריכים לאלבום חדש ויקר יחסית עם תזמורת מזרחית מרהיבה ולהיכנס לסרט של גיוס כספים וכל זה, או שעדיף לוותר.

מאיפה לי לדעת מה עדיף?

אבל אני צריך לקבל החלטות. בואו ניקח את העניין עם התזמורת המרהיבה. זה השקעה של זמן וכסף. ויש לי שני דברים שאני צריך לברר קודם:

  1. מקסימום נתונים חיצוניים: מי החבר'ה בתזמורת? כמה הם מנוסים ובאמת פתוחים ורוצים לעבוד עם רוקר כמוני? איך אני והמנצח נזרום? כמה זה באמת הולך לעלות? כמה להכניס? כמה זה יפגע במשפחה? איפה אפשר להופיע עם זה? ומה הסיכויים שלי לגייס את הכסף עד ראש השנה נניח?
  2. מי האיש שהולך לקבל את הנתונים הללו ולעבד אותם? מי אני עכשיו? כמה תשוקה אני מביא? כמה פחד? האם יש לי בכלל עצבים לגייס כספים עכשיו באמצע הקיץ עם כל החיים על הראש? כמה קונספטים ו"מסקנות" אני סוחב על הגב מהניסיונות הקודמים? ומה אני רוצה באמת? כל הפרמטרים הסובייקטיביים של סעיף 2 הולכים לקבוע, לא פחות מזה, את זווית הראיה ואת העיבוד של הנתונים הלכאורה אובייקטיביים שמאכלסים את סעיף 1.

ועכשיו, אני חושב על זה שכשמשה שלח את המרגלים לארץ כנען "לתור את הארץ"  – לא את הארץ הם נשלחו לתור, אלא את עצמם. לכן, כשהשליחות נכשלה והעם כולו אימץ את תמונת המצב המבוהלת של המרגלים – התוצאה הבלתי נמנעת הייתה להגשים את התחזית השחורה ולהישאר במדבר.

ובחזרה אלי ולהתלבטויות שלי עם האלבום ה"ערבי" כן או לא. מאחורי הקלעים של האלבום הזה עומדת יצירה לא פחות חשובה ששמה הוא: מי אני בתקופת הזמן הזו.

ואין תשובות קלות

כי זה לא תמיד "תהיה אמיץ וחולם ותלך על זה". לפעמים להגיד, "אני רוצה, אבל הבטן שלי אומרת לא", או, "אני רוצה אבל צריכים אותי בבית", או, "אני רוצה אבל לא כל כך רוצה… " אלה תשובות לא פחות הרואיות. רק לדעת שאין תשובה אובייקטיבית ניצחת בנמצא. אבל השאלות משקפות אותך באמת. וזה כבר טוב.

שלח לך

אז בואו ננסה להבין על  פי האמור לעיל, את מילות הקוד שפותחות את פרשת השבוע, פרשת המרגלים: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ

מה זה הביטוי הזה "שלח לך"? הפרשה נפתחת בעצה מרחיקת לכת. בן אדם רוצה לבדוק את העתיד. למשש את הסחורה. זה מה שבני ישראל מבקשים ממשה. נשלחה נא אנשים לתור… בוא נראה מה זה הארץ כנען הזאת. בואו נתכונן. זה טבעי. אנחנו חיים בתוך הזמן והמקום. אנחנו צריכים אינפורמציה. לדעת לאן אנחנו הולכים.

אבל יש בעיה. כי ברגע שבן אדם מסתכל החוצה הוא מוגבל בטווח הראיה שלו, במה שהעדשה הפיסית, הנפשית, העצבית והסביבתית קולטת. דווקא הבדיקה בחוץ שנראית הרבה יותר "אובייקטיבית" ומקיפה וכוללת – דווקא היא המגבילה. כי כמו שהפיסיקה הקוונטית או הפאשלות הסדרתיות של הסוקרים הפוליטיים מיטיבות לתאר  – כל בדיקה מגיבה בהתאם גמור להנחות היסוד של הבודק ולאמצעי הבדיקה ומוגבלת בהם. לכן אומר השם למשה – שלח לך – אם אתה חייב לשלוח, אז קודם שלח לך. שלח אליך. קודם תבדוק בפנים. מי הוא זה השולח? מי הוא המבקש לבדוק? ומה הוא באמת רוצה? זה מה שיקבע את התוצאה שתקבל.

ועוד יותר מזה

העין אמנם מגבילה. גם הרצון. אבל כשאדם בודק בפנים, בתוך עצמו, במשימה הפנימית שלו, בקולות שמדברים בתוכו, כשבן אדם באמת מרגיש את עצמו, במקום הזה, דווקא במקום הזה, אומרת התורה, הוא לא מוגבל. והוא יכול להרגיש באמת את המקום שהוא צריך ללכת אליו.

ורש"י כמובן מצמצם את כל העניין ומאגרף ביהלום אחד כשהוא מפרש: "שלח לך" – לדעתך. דעת זה חיבור. שלח לעצמך, אל המקום הפנימי שבו אתה באמת מחובר. שלח אל הלב. שלח פנימה.

יתרו או חבר טוב

אבל מה לעשות ואני לא תמיד יודע. ולא תמיד מחובר. ולכן הפרשה הולכת ומוסיפה: "שלח לך אנשים ויתרו". ויתרו – אותיות יתרו. כלומר, שאם אתה לא רואה מה פועל בך, שלח למישהו שרואה אותך באמת. או שראה אותך פעם כמו שאתה. מישהו  כמו יתרו שראה את ישראל והניסים שנעשו להם במדבר. מישהו שידע להזכיר לך.

ואם כך נסכם: שלח לך – לדעתך, כלומר קודם כל תבדוק בינך לבין עצמך איפה אתה מונח. ואם עוד אנשים מעורבים (שלח לך אנשים) בהחלטה, מוטב שיהיו בבחינת יתרו, מישהו שרואה אותך באמת. ואם יש קבוצה שהולכת לבדוק (אנשים) – שיהיו בגדר איש איש איש אחד. שכל אחד מהם יהיה קרוב אל עצמו. אחרת, ההשפעה החברתית, הכריזמה והפסיכולוגיה תעוותנה כל ראיה.

ובסופו של דבר

חשוב לזכור: אדם נוטה אחרי הפחדים שלו. לכן  גם המרגלים, מכל הפירות של ארץ ישראל, מצאו בכוח דווקא את הפירות הגדולים ביותר, כדי להוכיח שהאנשים שם ענקים ואי אפשר לעמוד בהם. בחקירה ה"אובייקטיבית" שלהם הם חיפשו מתחת לשטיח את הזווית שמוכיחה את הפחד שלהם עצמם. לכן, עדיף למפות היטב את מפת הפחד, לא פחות מאת מפת התקווה. זהו. עד כאן. ומכאן אני הולך לדיבור צפוף עם עצמי לגבי שאלת "התזמורת המזרחית המרהיבה ואני" – כן או לא.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *