כבר כמעט כתבתי טור שלם על פראג, על המהר"ל, על הגולם, על קפקא, על חתונות של מפורסמים בכנסייה, על טירות וכיכרות, על מיסטיקה וזוהר ואפילו השחקן ווילם דפו היה שם. אל דאגה, הטור הזה יגיע בשבוע הבא, אבל מפגש אחד בבית הכנסת הישן-חדש בפראג, בבוקר השבת, זרק אותי חזרה לארץ, לחשבונות שהשארתי בארץ, ומלווים אותי גם כשאני נמלט מפניהם.
בתפילת שחרית ישב לידי בחור צעיר, שהיה ברור כי הוא מהארץ. לאחר כמה דקות הוא פנה אלי וזיהה אותי, התברר כי הוא נשוי לבת ישוב הסמוך ליישוב בו גדלתי, והוא עצמו חבר של רבים מאלו שגדלו לצדי. שוחחנו מעט, ובכמה שאלות, כמו תמיד, במהירות של פגישות בדרך, לרגע אחד קצר ושביר, התגלו החיים שלו, לפחות המבנה השטחי שלהם: חתונה בגיל צעיר, ילדים, עבודה במערכת הביטחון. הוא העמיד מולי, בכמה משפטים מהירים, את כל מה שלא בחרתי, בוודאי בכל מה שקשור לחתונה המוקדמת, לבניית המשפחה, לעולם שאותו עזבתי. כששאלתי אותו אם מדובר בירח- דבש הוא צחק. באיחור של 12 שנה, ענה בחיוך, הילדים, כך הסביר, נשארו אצל הסבא והסבתא.
אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל מחלת ההשוואה, ובתוכה תמיד ההחמצה, הייתה תמיד חריפה אצלי, ולצערי היא אינה נרגעת. אולי הכל היה טעות, התחלתי חושב לאחר שהתפילה תמה, אולי הייתה זו החלטה פזיזה של גיל הנעורים שגרמה לי להרים את נס- המרד בכל החזיתות ובעצמה, לסרב להצעה שעמדה מולי, על החום והבטחון שבה. אולי שגיתי כשבחרתי לוותר על קהילה הקרובה, על חיים הבהירים והבטוחים, על האחריות שגורמת לך להיכנס לתוך רחש החיים, על ילדים שמלמדים אותך לחדול מהאובססיה העצמית, על זוגיות צעירה, עוד בטרם השפע שהכריע את החיים לכיוון רעב בלתי נגמר, רצון לעוד, תחושה שיש טוב מזה, קושי לוותר על הרגלים ויצירה.
הנה אני שוב, יושב על כיסא עץ בבית כנסת בן מאות שנים, קרוב לכיסא המהר"ל, מוקף ניגונים ששרדו את הזמן ומחשב חשבונות קטנוניים. השיטוט ברחובות, החופש, הקרבה אל החיים, ההתרגשות מהלא מוכר, כל הניסיונות של המסע לפתוח אותי, להפוך אותי טוב יותר, רגיש יותר, קרוב יותר לעצמי, כל אלו התפוגגו במהירות ונטשו אותי, מותירות את הבמה לעט הנצחית ולפנקס הנצחי, בו תמיד רשום מה שלא היה, שלא קרה, שהוחמץ. הפנקס השחור הקטן בכיס הקרוע של הנפש. תסמונת "הדלתות המסתובבות" תקפה אותי במלוא העצמה שלה.
רק שבוע שעבר עוד יצאתי מבית הכנסת בפסגות, וגם ממנו, מהרחבה הקטנה בה מתגודדים המתפללים, נמלטתי במהירות בכדי לא לתת לאותו עט לחרוץ שוב את המשפט הנוקב שלו. לא רציתי לראות את הילדים מטפסים על רגלי בנות גילי, את המשפחה הצעירה אבל כבר גדולה ומלוכדת צועדת ביחד מבית הכנסת הביתה, את מבטם שמלווה אותי בחוסר הבנה ובתוכה זרות.
יצאתי, והפעם מבית הכנסת שבפראג, והתחלתי הולך ללא מטרה. אני הולך לאיבוד בלי סוף במסעות, ומוצא את עצמי במקומות הנכונים ביותר, אבל הפעם הייתי מבולבל. השיטוט לא נפתח, אלא הלך ונסגר, הצעדים לא הובילו לעבר אותה רייקנות שבתוכה התבוננות, הסיבה לצאת למסעות, אלא הפקירו את עצמם לקול טורדני שניסה לשכנע אותי, בטעות, בהחמצה. הקול השמנוני והנוקב לא הפסיק כשעברתי את הנהר וחזרתי, לא שעברתי את כיכר העירייה ולא כשפניתי לעבר שכונת ז'יזקוב. החלטתי ללכת לגלריה הלאומית. רק שם, מול היצירות יוצאות הדופן של אלפונס מוכה, נרגעתי, המבט החוצה לעבר משהו בעולם, הוא תמיד היה עבורי הפיתרון לכל סערה נפשית. הפסק להתעסק בעצמך, התחל להתבונן החוצה.
התסמונת הזו ממתינה כל הזמן לשעת כושר, לרגע של הפוגה, בשורה על חייו של מכר מן העבר. ההשוואה ממררת את חיינו, מבטלת תמיד את מה שיש בהם ומבקשת את מה שאין. צעדתי מחוץ למוזיאון, מול מיצג של האמן הסיני הידוע איי וייויי "ראשי זודייאק", ושם עניתי לעצמי "לא". ברור וחסר סדקים. לא, לא הייתי מוכן לנהל את חיי אחרת, הבחירות שנעשו, צמחו מתוך החיים, ממה שהם זימנו עבורי, הניחו למולי, ביקשו ממני. לא, לא הייתי מתחלף עם הביטחון ועם השלווה שעלו מפניו של שכני לתפילה. כשהרהרתי בפניו, נזכרתי במראה עיניו, כשספרתי לו שאני נוסע עד יוון בחודשיים הקרובים, "פריבילגיה של רווקים" צחקתי מיד אחרי שסיפרתי. עיניו נפתחו לרגע בקנאה שקטה, או כך לפחות נדמה לי, הכלל הגדול של התסמונת עמד מולי.
כולנו משווים, כולנו נשאים של התסמונת, כולנו, כלל כל הבטוחים בעצמם, הצועקים, הנמרצים, מבטיחי ההבטחות, העשירים והזחוחים. כולנו כל הזמן ממלאים את הפנקס, חורצים על השעות את מה שלא קרה, האפשרות האחרת שמעולם לא התרחשה. הרי יש מאות שבילים שיכלנו ללכת בהם, אהבות שיכולנו ליפול לתוכן, ערים שיכלנו לגור בהן, מקומות, אנשים, שפות, כל כך הרבה בחירות, וכל כך הרבה וויתורים.
אי אפשר לחיות בלי להחמיץ. אי אפשר לבחור בלי להמית את האפשרויות האחרות. ככה עושים אומנות, מתחתנים, מביאים ילדים, בונים בית, בוחרים מקצוע. החיים הם סדרה בלתי נגמרת של הרס, הרס של מה שלא הלכנו אליו. ההרס הזה הוא מה שעמד מולי בבית הכנסת, לעולם לא אדע מה היה קורה לו נשארתי שם, לו היום הייתי יוצא מבית הכנסת בפסגות או במקום אחר וילדים היו רצים אלי, שולחן השבת היה ערוך וההמולה הייתה גדולה. לעולם לא אדע כיצד זה נראה, הנישואים המוקדמים שבתוכם צמיחה משותפת, אבל לא, התשובה היא לא, לא הייתי עושה את זה אחרת, לא יכלתי לעשות את זה אחרת ומה שהוחמץ יישאר לעד לבעור בשקט לצד חיי.
