העולם שאנחנו חיים בו הוא עולם מאד מהיר, דינמי, משתנה ומתפתח ללא הרף, מה שהופך אותו לעולם מאד הישגי. אם נרצה או לא, אנחנו מוצאים את עצמנו מפתחים מנגנונים בחברה ובנפש כדי לעמוד בתחרות הבלתי פוסקת שהוא מציב. שניים מהמנגנונים הללו הם בקרה (בקרת איכות, בקרת תהליכים), וביקורת החל מביקורת ספרות, דרך ביקורת פוליטית, עד ביקורת על אנשים. על האחרונה נדבר בסדרת הרצאות זו.
לכאורה ביקורת מגיעה מתוך מטרה נכונה, ולכן אחד הדברים הראשונים שחשוב לעשות כשבאים לדון בנושא זה הוא להבחין בין ביקורת שהיא כלי עבודה לבין ביקורתיות שהיא תכונה נפשית (ולפעמים, גם בעיה נפשית).
ביקורת ככלי עבודה אמורה להיות שוויונית, ותפקידה להצביע על הבעיות כדי לשפר לפעם הבאה.
לעומת זאת, ביקורת כתכונה נפשית מהווה אמצעי לפריקת תסכולים, כעס, קנאה או רגש תחרותי. כדי שביקורת באמת תהיה תועלתית ולא תוציא לפועל מקומות נפשיים בעייתיים אצלנו, היא צריכה להגיע מתוך אמפתיה, מתוך רצון כן לעזור לאדם אותו אני מבקר.
ביקורת ככלי עבודה צריכה מודעות ובדיקה מתמדת כדי שהיא תישאר כלי עבודה, ולא תהפוך למאבק אישי. אדם צריך באופן קבוע לעבור תהליך נפשי של בירור מקדים לפני שהוא מבקר את זולתו ולשאול את עצמו מה המניעים של הביקורת? מאיזה מקום נפשי היא מגיעה? האם מקום אוהב, משפר, או כזה שרוצה להציג את השני בקלונו?
גם בבית, אדם צריך לשאול את עצמו: למה אני מעיר לאשתי, למה אני מבקר את ילדי? האם מתוך אהבה אליהם, מתוך רצון להועיל להם, או שמא מתוך המקום הלא מתוקן אצלי- הכעס שלי, הפגיעה, הרצון להיות צודק.
המציאות היא שרק לביקורת שמגיעה מהמקום הראשון יש סיכוי להצליח.
נהנית ולומדת מכל שעור ושעור.השכלתם אותי.אנא המשיכו בעבודתכם הברוכה.