[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו של השיעור נמצא בתחתית הדף]
תקציר עלילת הפרשה: בלק מלך מואב מפחד. יש באזז במזרח התיכון, אומה צעירה עם בשורה חדשה מתקדמת במהירות לעבר הארץ המובטחת לה. בלק שומע על קוסם נביא, מכשף אליל, בשם בלעם ומחליט לקרוא לו. חז"ל אומרים שזה אפשרי, יכול להיות נביא לא יהודי. קיימת רוחניות בעולם, השאלה מה אתה עושה איתה. בלק מבקש מבלעם לקלל את ישראל, בלעם שואל את אלוקים שאומר לו לא ללכת לקלל אותם, הוא בכל זאת הולך. אויבי ישראל, מסתבר, מעדיפים לפגוע בישראל גם במחיר פגיעה בעצמם.
נזכיר – אנחנו מדברים על ערב הכניסה לארץ. התורה משקיעה אנרגיה במה שיהיה הכי חשוב בעתיד: להסביר לנו איך נראים תעמולה, דמגוגיה, שטיפת מוח, מחלוקת, ספינים. אחרי המרגלים וקורח, מגיע שיעור חדש. מציגים לנו כאן נביא שאפשר ללמוד ממנו בעיקר "מה זה לא", מה זו לא רוחניות, קדושה, מיסטיקה, מאגיה. מילים גדולות ומבלבלות, הפרשה רוצה שנבין אותן לאשורן.
כאן אנחנו מגיעים לעיקר – איך בעצם מזהים איש רוח אמיתי?
הפרשה מציגה שלושה סימנים:
- היחס לכסף
שני ציטוטים מהפרשה:
וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה' אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה.
אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה', לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי: אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה', אֹתוֹ אֲדַבֵּר.
רש"י: למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים.
מי שאומר כ"כ הרבה פעמים אל תשלמו לי, ומסביר בדיוק כמה הוא לא רוצה שישלמו לו, ואיך הוא לא רוצה שישלמו לו – רומז למשהו.
זה לא מסתכם רק בכסף, ניתן לראות בפרשה שכל ההתנהגות של בלעם משדרת יהירות. הוא מתנשא על השליחים של בלק ודורש שליחים מכובדים יותר (לא מספיק לו עוזר פרלמנטרי, הוא רוצה את השר עצמו!). הוא מרביץ לאתון שלו. ניכר ההבדל בין הענווה של משה למול הגאווה ושחצנות של בלעם.
שמעתי פעם משפט מהרב מיכי יוסי, שמאד מתקשר לי לעניין:
"בעולם החומר, ככל שאתה עולה בדרגה
יותר ויותר אנשים משרתים אותך
בעולם הרוח, ככל שאתה עולה בדרגה
אתה משרת יותר ויותר אנשים"
- זריזות – עבור מה?
וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב.
רש"י": ויחבוש את אתונו – מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו. אמר הקדוש ברוך הוא: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר 'וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו'.
לבלעם יש עוזרים ומשרתים, ובכל זאת הוא רץ ומכין לבד את האתון כדי לצאת לדרך ולקלל כבר (דמיינו את ביבי רץ בלי מאבטחים, או את אובמה מטפל במשהו לבד). מכאן שהשנאה מקלקלת את הסדר הרגיל, היא משנה את כללי הטקס והנימוס, היא מניעה לפעולה.
לרש"י זה מזכיר פסוק אחר, דומה ושונה: "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו". כלומר, בהקשר אחר, בדרך למשימה אחרת, אברהם אבינו גם מתעורר ורץ לבד להכין את החמור שלו, ועל הריצה הזו שלו נאמר: "אהבה מקלקלת את השורה".
לא רק השנאה ממריצה אותנו לפעול מהר, לזרז עניינים ולקחת על עצמנו משימות, גם האהבה, להבדיל. אדם צריך לשאול את עצמו – עבור מה אתה מתאמץ? מה מדליק אצלך את האש בעיניים? הרי כל אחד מאיתנו מזדרז למשהו, השאלה למה. התשובה לשאלה זו יכולה אף היא להבדיל בין איש רוח אמיתי למזויף.
- חנופה
מה אנשים מעדיפים לשמוע "אתה גדול" או – "שמע, אתה טועה"?
בלעם לא מפסיק להחמיא לנו. כמעט אפשר לומר – להתחנף. חלק מהפסוקים שלו הרי נכנסו לפנתיאון היהודי, ולסידור התפילה: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", "הן עם כלביא יקום" ועוד. אלה טקסטים יפים מאוד, אבל מנגד, דווקא הנביאים שמגיעים מתוך עם ישראל, מצאו עצמם לא מעט "נביאי זעם", לא היססו להוכיח את העם, לנזוף בו, לדרוש ממנו, להזהיר אותו כי הוא צועד בדרך שגויה.
בלעם לא רצה לשפר את העם. לא הייתה לו מטרה חינוכית. לעומת זאת, הנביאים רצו להנחות את בני ישראל ליעד מסוים, הם היו במהותם רועים רוחניים, הם הבינו את חשיבות הביקורת, וסברו שהיא עדיפה על הרעפת שבחים בלבד.
מכאן לומדים שני דברים:
- ברמה הפשוטה: מי שאומר לך לא להשתנות – תחשוד בו.
- ברמה העמוקה יותר: מי שלא משתנה בעצמו – תחשוד בו. בלעם קיבל כשרון רוחני מסוים, אבל לא עשה עבודה פנימית, אלא נשאר במידותיו הרעות.
טוב, מה אכפת לי מנביא גוי שנכשל? למה להקשיב פרשה שלמה לעלילות אברא קדברא כאלה?
הרב אביגדור נבנצל שאל את זה כך:
"לשם מה לתאר בתורה את אישיותו השפלה של בלעם? משום שמעשיו ורצונותיו של בלעם – כל אלה קיימים בנו! התורה רוצה שנדע את המציאות לאשורה, את הסתירות הקיימות בלבנו. הפרשיות האלה נכתבו כדי שנדע שבכולנו חבוי 'בלעם' קטן"
כלומר לא מדובר רק בשלושה סימני זיהוי למנהיג רוחני, אלא לעצמנו לרוחניות שלנו.
חנן פורת, בלשון מודרנית יותר, כותב שיש פה מנגנון של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד (סיפור אלגורי מאת הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון המתאר אדם בעל אישיות כפולה, עקב תרופה שלקח, שהיה רופא ביום וייצור מעוות ואלים בלילה), שהנטיות ה"בלעמיות" קיימות גם בנפשנו.
איך מקללים?
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְךָ-נָּא אִתִּי אֶל-מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם–אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה; וְקָבְנוֹ-לִי מִשָּׁם"
ר' יונתן אייבשיץ בספרו "יערות דבש" כותב על כך: "וכאשר יהיו הלוחמים שלובים איש ברעהו ודבוקים כראוי, לא ישלטו בהם הקמים עליהם, אף כי ירבו עליהם מאוד. אבל כאשר יתחכמו לבטל הקישור, אזי תיכף תהיה בהם עירבוביה ורעש וקילקול הסדר והמצב ויפלו ואין מושיע, ואלו כל תחבולות המלחמה".
מתחבולות המלחמה – חיפוש "אפס קצהו", חיפוש המקום הרע, השולי, החסרון שקיים בכל אחד. אם נסתכל על הסערות האחרונות בציבוריות הישראלית (הרב אייל קרים, רמי סדן, גידי אורשר, ד"ר רן ברץ), נוכל לראות שהכל בסופו של דבר קשור למילה שנאמרה לא במקום, לסטטוס אקראי, לתשובה חטופה בשו"ת של כיפה שצוטטה בצורה שגויה. מכל אחד אפשר להוציא כותרות ומשפטים "שערורייתיים", גם מהשיעור הנוכחי. עם חוסר אמון, עם תפיסה של אפס קצהו, אי אפשר להגיע לכלום, רק לשנאת חינם.
ברכותיו של בלעם:
- כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל;
רש"י: ראויים הם לברכה – שאין בהם מנחשים וקוסמים!
מה כן? תורה, תרבות לא אלילית. במשך שלושת אלפי שנה היהדות הייתה מזוהה עם אוריינות, פלפול, פיוט, מחשבה, פילוסופיה, חכמה. לא כישופים.
עם ישראל הוא עם שכפר בעבודה זרה בכל דור ודור, זו ברכה. האם כיום אנחנו מספיק מיישמים את הקללה\ברכה הזו?
- מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
רש"י: על שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה
בלעם מסתכל על המבנה ההנדסי על מיקום ומושב אהלי שבטים, על כל הקומפלקס, ומבחין ב"הנדסת עיר" מענייינת. ועל כך אומר "מה טובו". על מה? על כך שפתחי האהלים לא היו ממוקמים אחד מול השני. המטבח של השכן, הסלון של השכן, השיפוץ שעשה השכן – כולם מחוץ לתחום. כבר אז העם היהודי הבין את חשיבות הזכות "המודרנית", הזכות לפרטיות. בלעם מברך את המציאות שבה לא מקנאים בדשא של השכן, פשוט כי לא מסתכלים עליו. בעולם של שיתוף כל כך גדול, של חוסר פרטיות, של מנועי חיפוש ואתרים שמשמשים כ"אח הגדול", של בלוגים וסלפי, כדאי לפעמים לזכור את ה"מה טובו" הזה.
רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, מסביר בטקסט קצר ויפה שזו לא דרך לעיצוב אוהלים, זו תפיסת עולם ודרך חיים. כך הוא כותב (בספר ליקוטי הלכות): "ועל כן אסור לעשות חלון נגד חלון, כי החלון שהוא בחינת האמת של כל אחד מישראל הוא משונה הרבה מהחלון והאמת של חברו, כי כל אחד מישראל כפי שורשו משבטו, שמשם נוסח וסדר תפילתו וכפי מעשיו כן האמת שלו. ומזה נמשכים רבויי השינויים שבין אחד לחברו, אפילו הכשרים והישרים, כי זה מתפלל בארוכה וזה במהירות, זה בקול רם וזה בקול נמוך… ועל כן אסור לאדם להסתכל בחברו לרעה אף על פי שנדמה לו לפי האמת שלו שחברו אינו מתנהג באמת ואינו מתפלל באמת, כי מי יודע האמת של חברו… ואסור להסתכל דרך החלון שלו, שהוא בחינת האמת שלו, בחלון של חברו, שהוא בחינת אמת של חברו, כי יכולים לבוא על ידי זה לידי מחלוקת".
***
אז ראינו תכונות איומות של איש רוח, ראינו איך הוא נותן לנו בכל זאת כמה פסוקים נצחיים שנכונים עד היום במהדורת החדשות האחרונה – אבל להתמקד רק בבלעם? חבל. להלן דמות של מנהיג להבדיל הפוך לגמרי: הרבי מלובביץ, שהשבוע הוא יום פטירתו.
שולמית סקסון, לא נולדה למשפחה שומרת מצוות, אבל הלכה לגן חב"ד. לקראת בת המצווה שלה שמעה על המנהג לכתוב לרבי לקראת בת המצווה ולבקש ברכה. התקרב המועד, ו' תשרי, 82, תשמ"ב, ובעת הכתיבה אמרה לעצמה: אולי גם אני צריכה לברך אותו? מאחר ולא ידעה אם מקובל שילדה מברככת רבי והתביישה לשאול מבוגרים, החליטה לכתוב בצופן אבגד – כל אות מוחלפת בזו שאחריה, אבא – בגב, אמא – בנב וכו'. צופן שיהודים ברוסיה הסובייטית השתמשו בו כדי לחמוק מהקג"ב. שולמית כותבת ברכה בכתב יד ילדותי "ברכה שאצליח בכל מה שאני עושה" ואז באותיות קטנות למטה כתבה: אקישט כאקט רטטההכה וכו', אבל הפעם, החליטה, כל אות בזו שבאה לפניה, לא אחריה – א זה ב ק זה ר וכו' – ברכתי לרבי שיוולדו לו בנים אף על פי שלא נגזר לו כך. הרבי בן 80 הרבנית בת 81. לאחר זמן מה מגיע מכתב – בתאריך בת המצווה ו' בתשרי יום פטירת אמו של הרבי מצא זמן לברך אותה בלבביות שגם תשפיע על חברות (אמרנו, השפעה על אחרים, להיות מנהיג) אבל זה לא הכל בשולי המכתב היה כיתוב קטן, בהתחלה חשבה שזה קוד פנימי של המזכירות, אבל אחר כך פענחה – שהגד סכ דאקיד – תודה על הברכה, היא התלהבה מאוד. בשנת 94 נפטר הרבי מלובביץ' והחלו להתפרסם טיוטות וטקסטים מתוך המזכירות, אגרות, ניירות, ופתאום התגלתה הטיוטה הבאה – למעלה כתוב בכתב יש אזהו פמ וגשלו – צופן שמחליף כל אות בזו שאחריה, אבל לפתע הרבי מחק וכתב עם האות שלפניה, והוסיף שתי הוראות: בשוליים עם חץ על המילים, ו-"להראני" (כלומר, שהמכתב לא ייצא בלי שיראה), וגם – שליחת המכתב צריכה אישור של הגרסה הסופית כדי שלא יהיו טעויות. לימים שולמית הקריאה בגאווה את המכתב בבת מצווה של בנותיה ואז הבינה – עשרת ימי תשובה, שלושה ימים ליום כיפור, יום פטירת אימו, והוא יושב וכותב מכתב לילדה קטנה וגם מוצא פנאי לענות לה בשפה שלה תוך מאמץ להשתמש בקוד הסודי שלה איתו. ילדה בת פחות מ-12 ומנהיג ענק בן 80 מתכתבים בצופן סודי.
ככה נראה מנהיג רוחני.
כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור
להורדת קובץ mp3 לחצו כאן
השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.
שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.
לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״
רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?
אפשרות אחת: הצטרפו לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.
אפשרות שנייה: הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו.
ההצטרפות לקבוצות מצריכה שני שלבים פשוטים:
1. הוסיפו את המספר של ליבא 058-70-75-455 לרשימת אנשי הקשר במכשיר שלכם.
2. לאחר שהוספתם את המספר, אנא שלחו הודעת וואטסאפ (לא סמס) למספר הנ"ל, וכתבו "הצטרפות".
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.
הפצתי לכל עבר.
הסיפור על הרבי , סיפור עמוק ומתוק
יישר כוח