כמו תמיד, לפני יציאה לדרך, תנועה, או פריצה של המוכר, קול מפוחד מתעורר. הימים לפני הנסיעה היו מבולבלים, מלאים בטענות הרגילות: בעבור מה כל המסעות הללו? מה טורד אותך כל כך שכל פעם צריך לצאת לדרך? מה לא נותן מנוח? אולי הגיע הזמן לעמוד במקום, לקבל את הכאב ודרכו לצמוח? תמיד רגע לפני שאנחנו מתחדשים המוכר מציב את עצמו קדימה בסדרה של טענות מוצקות: דווקא עכשיו הוא שואל, ותמיד יש דווקא עכשיו, זה שקשור לדברים הטובים שמתרחשים ולא כדאי לטלטל אותם, וזה שמדבר על מה ששבור וצריך לתקן כאן ועכשיו. המסקנה שלהם דומה, מוטב להישאר. לא לפרוע סדרים. לא לזוז.
אבל לשמחתי, תשוקת הדרך הכריעה. תשוקה זו ובתוכה הידיעה כי הדבר שבאמת מדריך את ומעורר את המסע, מקיף אותו באור, הוא ההלל שבוקע ממני מול מראות לא מוכרים, מעין הודיה שבתוכה התפעלות. הנה אני זז. תחנה ראשונה: פראג. מעל העיר היפה והשלווה הזו, אם תתבוננו היטיב, מרחפות צמד דמויות, דומות מאוד, אם כי שונות לגמרי: הגולם (ומתחתיו מולידו המהר"ל), ופרנץ קפקא, הסופר היהודי- גרמני- צ'כי, שהוא כבר יותר מסופר, כמעט ציון דרך בתודעה האנושית. למה דומות? כי איזו הבעה אחת עוטפת אותם, הבעה אטומה מעט, מבוהלת, שמטעינה את העיר בתחושה מיסטית, זוהרת והרת אסון גם יחד. את הגולם פוגשים בבית הכנסת הישן- חדש, לטעמי האתר העצמתי ביותר בפראג. בית הכנסת העתיק, היפה פחות מכל שאר בתי הכנסת ברובע היהודי, המלא בריח כבד, הכיסא של המהר"ל, עליית הגג האסורה אליה מוביל סולם ברזל המצוי מחוץ לבית הכנסת (שבה לפי האגדה מצוי גופו חסר החיים של הגולם), הם כולם סימנים של עולם שכבר אין לנו כניסה אליו. עולם אגדי, זוהר, פלאי, טעון באמון מלא במה שמעל הפיזי, מעבר להוכחות החושים. לאחר תפילת השבת התיישבתי לצד כיסא המהר"ל. כיסא העץ הוא, כמובן, חדש, כך גם מגן הדוד והסטנדר. ובכל זאת, ללא הפרעה, זרם מהמקום חום, ואור חלש הקיף את מושב העץ.
גם קפקא, למרות הקור הביורוקרטי העולה מכתביו, למרות האימה והניכור, מכיל את אותה אגדה, אותו זוהר שבתוכו טשטוש המאפשר לדברים להיחלץ מהקשיחות שלהם. המקום בו פוגשים את קפקא בעצמה הגדולה ביותר בפראג הוא במוזיאון על שמו המצוי ממש ליד גשר קארל הידוע. המוזיאון לא מתנקם במוצגים כדרך רוב המוזיאונים, הוא לא מבקש לדחוס מידע כדי להותיר את המבקר בהלם מהשפע אלא להפך, הוא מינימליסטי, ממוקד, מבולבל במידה שכתביו של קפקא מותירים בלבול, חרישי כמו כתביו ומלא ערפל. ממנו, לעתים, רק להרף, נגלה האיש הזה, הרזה, בפניו החדים ובחייו המיוסרים. הבשורה המרוכזת שהביא אלינו על מות האינטימיות והולדת הפרטים הקטנים והדוחו"ת, הופכת את הכל לשולי, אפשרי להחלפה, מדיד. המוזיאון מייחד למשל חלק מרכזי להיכרות של קפקא עם התאטרון היידי, נושא לא מטופל מספיק ששופך אור רב על האווירה בספריו. לאחר התפילה הלכתי לקברו של קפקא. גם שם, עדיין, משהו מאותה פליאה מיסטית נח על אבני החצץ והמצבה.
אבל אותו זוהר התחלף בימים הבאים בזוהר מסדר אחר. הזוהר של ההווה, והוא עגום. כשעליתי למנזר סטרחוב הקתדרלה הייתה סגורה ועשרות צלמים המתינו בפתחה. חתונת השנה בצ'כיה של דוגמנית שהייתה מיס עולם בעבר ושחקן קולנוע מפורסם גררה לשם עשרות צופים צלמים, אנשי אבטחה, נהגים ומכוניות יוקרה. המאבטחים הגנו במטריות שחורות על הכוכבים, הפלאשים רעמו על השמלות והאיפור והעקבים, שולחן האוכל ובקבוקי המים הזעירים. זוהר חדש, גלוי ואסתטי הרבה יותר הכה בפני הצופים שהתגודדו מול פתח הכנסייה. הם התקרבו לפתח בעיניים בורקות, מחפשים רמז לכוכבים, הם חזרו מאוכזבים שוב ושוב, הזוהר בימינו שמור למעטים, והוא נשמר בקפדנות בחיים הממשיים. מקומו העיקרי על המסך.
כל זה עוד החמיר למחרת, כשנסעתי ליום לבקר בעיירת הנופש קרלובי וארי. שם בין מעיינות מרפא, מלונות ציוריים והרים מרשימים התרחש אירוע הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי, שמתברר כי הוא מהחשובים באירופה. העיירה הציורית נמלאה מהומה, שטיח אדום, מאבטחים, סקרנות. כשנחתי בפתח מלון מרכזי במרכז העיירה, הכוכבים יצאו בזה אחר זה ממכוניות יוקרה ונופפו לקהל, אבל הוא, כמה מתאים, יכול היה לראות אותם רק מבעד למסכי ענק. וויליאם דפו, השחקן ההוליוודי, קיבל פרס למפעל חיים, כשהוא הגיע הקהל צעק בשמו, הוא התקרב אליהם וחילק חתימות, מלווה במאבטחים, מוגן, זחוח. השמש קפחה, נשים , גברים, ילדים וזקנים התלהבו כשזכו לראות לרגע את הכוכב. הם המתינו שעות בכדי לראות גם את יתר הכוכבים, אבל אלו המשיכו בדרכם פנימה לקבלת הפנים.
כיצד למלא את חיי בזוהר מהסדר הראשון ולמלט את חיי מהזוהר מהסדר השני? הרי האחד דורש עבודה, מאמץ, והאחר מחנך אותנו לעמוד חסרי מעש ולהביט, להמשיך להיות הצופים שהתמכרנו להיות. כיצד לחדור שוב לאותו עולם שהותרנו מאחור, עולם בו האגדה, אותו דבר שמלא בפליאה, בצפייה לבלתי אפשרי, בשימוש בצבעים עזים יותר, חי כפי שהחומר חי? כיצד להתקרב למה שקפקא ביקש שיעשו המילים- לבקע את ים הקרח שבתוכנו?
רק השפה היא התשובה. זהו האתר שבו אנחנו קובעים את חיינו, את נקודת המבט, את אפשרויות התודעה. שפה דלה ועייפה ממתינה לזוהר בתמונות הידוענים בעיתון, ממתינה לריצוד, מתכווצת למען העין הבוהה. הדבר אמור להיות גלוי עבורנו, נוכח באופן חסר פשרות, הרי הסיבה ששרדנו כתרבות היא השפה, זהו המקום ממנו התחלנו ולשם אנו תמיד חוזרים. כן, גם בעבור חיי מדד השפה הוא המדד המרכזי, המכריע. בימים בהם אני רחוק ממנה גם אני ממתין לזוהר ריק, העשוי משילוב בין רכילות לסנסציה, אבל בימים בהם אני קורא, מתפלל, לומד, מניח לשפה להתחולל סביבי, מתאמץ, מעיין, יוצא לקראת החיים, הזוהר כבר מוצא אותי בדרך.
על המסע בפראג אני חייב גם תודה לפאר פרידמן, מתרגם נהדר של ספרות צ'כית שמתגורר בפראג והיה נדיב מספיק כדי להראות לי קצת את העיר.
