האות החסרה של בלעם

כדי לתקשר באמת עם הזולת, אתה חייב לקבל את היותך הזוי, מצחיק, חמוד, מבולבל וטועה. אנשים שצודקים לנצח, שלא מוותרים על העליונות ומביטים על האחרים מלמעלה, נידונים לחיי בדידות. והבדידות אולי טובה טכנית, אבל הורגת את הלב
האות החסרה של בלעם

האתגר הכפול של המטפל

בעולם בו אנשים צורחים את עצמם לדעת לתוך הסלולרי ונחשפים ערום ועריה ברשתות החברתיות, נדמה שאין כמעט סודות חוץ ממספר הקוד של כרטיס האשראי. המציאות העצובה היא שאנחנו משוחחים ברצינות עם עצמנו מחוץ לרשת רק כשאנחנו מוכרחים, או משלמים בשביל זה כסף.

וכאם אנחנו מגיעים לאתגר הכפול של המטפל.

מצד אחד עליו להגיע למקסימום הבנה והזדהות עם המטופל ולהכיר אותו לפני ולפנים, מצד שני הוא אמור לעשות זאת תוך כדי שמירה על האוטונומיה, לא להשתלט על המטופל, לשחק בזהירות עם המניפולציה. האיזון הדינמי הזה מגדיר די טוב גם את השיחה הבינאישית. אני רוצה שיגעו לי בנשמה. אבל שלא ישחקו איתה משחקים. זאת הנשמה "שלי". זהירות בבקשה.

הרב אשלג

אמר ש"ואהבת לרעך כמוך" היא הדרך היחידה ליצור כלי שיקבל את ההשראה האלוקית, את הטוב העליון. רק מי שיודע ממש לצאת מהעור שלו ולהרגיש את הזולת, לפרגן לו, להכיר אותו, לאהוב בפועל – ראוי לקבל השראה ולהשתמש איתה. אם אתה לא מסוגל לכך – ההשראה אולי תגיע, אבל ההבנה שלה תהיה מסולפת, והשימוש הרסני.

אולי לכן נקרא המקלל הגדול, הנביא האגואיסט שמככב בפרשתנו – בלעם בן בעור. הוא יודע את כל הטכניקות לקבל השראה. אבל הוא נשאר בעור של עצמו. ולכן האור שהוא מקבל, האינפורמציה שהוא קולט, רק הופכים אותו למנותק יותר, אומלל יותר. כמעט על גבול הפתטי.

פרשת בלק כולה היא על בניית הכלי הנכון, על האדם המכוון לקבל את ההשראה, את הנבואה, את הידע. היא מלאה הקבלות בין אברהם, אבי הנביאים ותפיסת האחדות, לבין מתחריו הגלויים – בלק ובלעם. "וירא בלק בן ציפור" פותחת הפרשה בהקבלה ל"וירא אליו באלוני ממרא" של אברהם. שניהם רואים, אבל הפירוש הפוך. אברהם ראה עוברי אורח, ביקש מהשם שימתין לו ורץ לקראתם להזמין אותם הביתה. בלק מבחין בעם שעולה מהמדבר, מקיף בזהירות את מלכותו מואב ומכה את האמורי שמצפון לו. התגובה שלו הפוכה: הוא מת מפחד. למרות שהוא רואה בבירור שאין כוונה לפגוע בו לרעה.

בלק קוסם גדול. אבל גם פחדן גדול. אז הוא שולח את בלעם, נביא סלב ומפורסם, להתמודד עם המצב ולקלל את ישראל. גם כאן יש זרם של הקבלות לאברהם ולמעשה העקידה. שיא ההשוואה והשוני נמצא לטעמי בפסוק שמתאר את דרך קבלת ההשראה של בלעם: "וילך שפי", נאמר שם, כלומר, יחידי, שקט, קול דממה דקה.

הטכניקה ידועה. אי אפשר לקלוט כלום עד שאתה לא הופך את עצמך לכלום. השקט טוב. אבל הבדידות לא טובה. היא אולי טובה טכנית, אבל הורגת את הלב. אברהם ויצחק הלכו "שניהם יחדיו". היכולת להיות יחד, ממש יחדיו, היא הכלי המתאים לקבל השראה. איך תהיה ביחד עם הבורא אם אתה מנוכר לברואיו? זה לא קורה.

DIR

זהו שמה של שיטת טיפול מרהיבה בחינוך המיוחד שבה המטפל  "לובש את הנעליים" של המטופל, מגיע למקום שלו ונותן למטופל להוביל מהמקום ההוא. הנקודה הכי מרתקת בשיטת הטיפול הזו היא שמצד אחד אתה מגלה שאחד הדברים הכי כיפיים בעולם הוא "ללכת בנעליים" של מישהו אחר, ומהצד השני זה לא יכול לעבוד אם לא באמת כיף לך. אתה צריך באמת וממש לאהוב ולהזדהות בשביל לטפל בשיטה הזו, ואז התוצאות הן מעבר לטבע או לפחות מגדירות מחדש את "הטבע".

והנה רבי נחמן מגלה את ה-DIR לחסידיו:

מעשה מהינדיק – בן המלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק

פעם אחת, בן מלך אחד נפל לשיגעון [השתגע וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו.
[בעקבות כך חשב בן המלך כי הוא] צריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק.
וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה
והמלך היה בצער גדול
עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.
[מה עשה החכם? ]
הפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות.
ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה?
והשיב לו: ומה אתה עושה פה?
אמר לו: אני הינדיק.
אמר לו: אני גם כן הינדיק.
וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.
אז רמז החכם והשליכו להם כתונת
ואמר החכם ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת?
יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק.
ולבשו שניהם הכתונת.
ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים
ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?
ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.
ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן
ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק?
אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו.
ואחרי  כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?
יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי
[תוספת: וזה בחינת, מה שאמרו רז"ל על הפסוק הנאמר בשלמה: 'ויחכם מכל האדם', אפילו מן השוטים! ]
והנמשל מובן למבינים.

ויפה בעיני כל כך

המעשיה הזו, שפרושה על כל החוויה האנושית. שהרי אתה חייב לקבל את היותך הזוי, מצחיק, חמוד, מבולבל וטועה בשביל להיות מסוגל לתקשר באמת עם הזולת. עליך לוותר על העליונות, כי כל אחד מבני המין האנושי חושב, בקטנה של הקטנה, שהוא האלוהים עלי אדמות.

וטועה.

וזה שמדובר בתרנגול הודו דווקא. עוף שאינו יכול לעוף. הופך אותו להיות כמוני וכמוך. בלק בן ציפור ידע לעוף. במדרשים מסופר שהיה להם קסם כזה שידעו לרחף. הרעיון שלו היה להעלות את בלעם לפסגות הגבוהות. לראות את בני ישראל מלמעלה. מגבוה. לדון את המרחק שלהם מהשלמות. אף אחד לא יוצא ממבט שכזה טוב. חוץ מהאוהבים, כי אין דרך להתנשא על אנשים שאוהבים באמת. כשבלעם רואה את זה, את עם ישראל ש"שוכן לשבטיו", הוא מבין ששום גובה לא יעזור כאן.

רש"י מפרש ש"שוכן לשבטיו" כלומר כל אחד על מקומו, על התפקיד המיוחד שלו בשליחות הכוללת. ומוסיף פירוש נוסף שמה שבלעם ראה זה את פתחי האהלים שלהם מסודרים באופן שלא יציצו לאוהל שמולם. שלא לחדור לפרטיות. לתת ספייס. מרחב. ישראל כנושאי הרעיון השמיימי של להיות אינדיבידואלים מאוחדים. כשבלעם מבין את זה הוא תופס את האות שהיתה חסרה לו כל הזמן.

האות החסרה

לאורך כל הפרשה וסביב כל המעשים עומדת אות אחת בין אברהם לבין בלק ובלעם. האות אלף. האות שעומדת מאחורי הדברים ומניעה את הדברים.

אלף האות הראשונה של שם אברהם, שהיתה לו עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. בלעם ובלק מתחילים באות בית. הם מסמלים עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה. כשבלעם עומד להתנבא הוא אומר לבלק "התייצב כה על עולתך ואני אקרה כה". גם כאן, בשימוש ב "כה", חסרה אות אחת לשם השם. ובעיקר זועקת ההשוואה בין מה שנאמר "ויקרא" בנבואת משה לבין "ויקר" של נבואת בלעם.  נראה לי וגם לכם בוודאי, אם הגעתם עד להנה, שהאלף החסרה מרמזת על אהבה ואחדות. הכל מונח שם.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. נפלא

    עינבל
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *