בפרקים הקודמים עסקנו בביקורת ככלי עבודה, ובביקורתיות כתכונה נפשית. הפעם נעסוק ביחס בין ביקורתיות לבין היכולת של האדם לשמוח בחלקו.
להרבה אנשים, בייחוד בעולם התחרותי הנוכחי שלנו, האמרה של חז"ל "איזשהו עשיר השמח בחלקו" נראה כמו ססמה, כמו אידיאל מיושן מימים עברו, אך האמת היא שיש בדברי חז"ל הללו נגיעה בנקודה מאד יסודית שביכולתה לרפא את הביקורתיות שבתוכנו. השמח בחלקו הוא העשיר, והוא המאושר. האושר נמצא ביכולת שלנו לזהות את החלק שלנו, את המתאים והנכון לנו. השוואות לאחרים ורדיפה אחר מה שאין, גורמת לנו לא לראות את הטוב שקיים בנמצא.
כלי מאד משמעותי שעוזר לנו לזהות את החלק שלנו ולשמוח בו, מצוי באמירת תודה. כשאדם לומד לומר תודה על הקיים, על היש בחייו, הוא מכיר בו. כשם שהחיבה הפשוטה היא זו שבונה את הזוגיות, אמירת התודה הפשוטה מרגילה את האדם להתמקד בקיים בחייו, להעריך אותו, ולהבין שהוא חלקו.
לא התמקדות בחסרונות, לא הצבעה על הטעויות, לא נבירה בכישלונות- השמחה בטוב, ברגעים הפשוטים, בדברים הקטנים, וההודאה עליהם הם אלו שיתנו לנו כוח להתמודד בזמנים הקשים. למעשה, צריך ללמוד לומר תודה לסובבים אותנו לא רק על מעשים פרטניים, אלא "תודה שאתה נמצא בחיי", "תודה על היותך".
רק מתוך ההכרה בטוב הזה, נוכל בהמשך להרחיב את גבולותיו, ולהגדיל את החלק שלנו.
