אין הדבר תלוי אלא בי

בני קורח, בני אהרן, בנות צלופחד, בני משה- כולם נפגשים בפרשה ללמד אותנו על כוחם של הבחירה החופשית והמעשה האישי. סיון רהב מאיר בשיעור לפרשת פנחס

[הוידאו של השיעור נמצא כאן למעלה. קישור להאזנה והורדה של קובץ אודיו של השיעור נמצא בתחתית הדף]

פרשת פנחס היא הפרשה השנייה הכי ארוכה ואחת המגוונות ביותר מבחינת עומס הנושאים, שכולם בוערים וקריטיים: שיח ציבורי, סובלנות, קנאות, זכויות נשים, טרנדיות. נעסוק בכמה מתוכם.

בני קורח ובני אהרן (או: תמיד לחכות לבוקר)

אנחנו נמצאים ערב הכניסה לארץ ונערכים אליה. התורה מונה כל מיני משפחות ומספרת מה קרה להן, מה עלה בגורלן, מזכירים שמשפחת קורח חסרה, לפחות חלק ממנה, קורח ואנשיו חסרים, אבל אז מופיע פסוק שיש בו כל כך הרבה אופטימיות:

"וּבְנֵי-קֹרַח, לֹא-מֵתוּ."

רש"י מסביר: הם היו בעצה תחילה, ובזמן המחלוקת הרהרו תשובה בליבם.

כזכור, קורח ניהל מחלוקת עזה נגד משה, רבים מתו בגלל אותה מלחמת אחים, אבל מתברר שבניו של קורח, רגע לפני, התחרטו על כל הסיפור. חזרו בתשובה. הבינו את הטעות הנוראית של אבא שלהם, חישבו מסלול מחדש והחליטו שהם מחוץ למחלוקת.

ואז ממשיכים אל הלויים, אהרון, משה, מרים: המפקד ממשיך –

ס וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר.  סא וַיָּמָת נָדָב, וַאֲבִיהוּא, בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה, לִפְנֵי ה'

מצד אחד הבנים של קורח לא מתו, מצד שני הבנים של אהרון כן מתו. הם בנים לאב רשע, והם בנים לאב צדיק. ובכל זאת, הבחירה החופשית גוברת על הכל.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה:

"רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו. אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע – אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה .ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה".

מאד קל להאשים את העבר שלנו, ההורים שלנו או החינוך שלנו, אבל בסופו של דבר, אתה זה שקובע.

מה הסוד? מה ההבדל בין שני המקרים? הפרשנים שולחים אותנו אחורה לפסוק שלדבריהם הוא-הוא המפתח להכול:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.

הרב שמשון רפאל הירש:

"יש להמתין עד שיפנה היום ויהי ערב וגם בוקר… יש לתת להם זמן להתיישב בדעתם, ובייחוד יש להניח אותם לעצמם בשעות המנוחה וההתבודדות של הלילה. בשעות אלה כל אדם קרוב אצל בני ביתו והוא פנוי להרהורי ליבו, ובאותו זמן הוא גם רחוק מהשפעת חברים מסיתים. כך ברגע ההכרעה חזרו בני קורח למוטב וכך ניצלו מן האבדון שנגזר על אביהם"

הטריק היה שבני קורח ישנו על זה לילה. לא החליטו בלהט הרגע והעצירה הזו הולידה בהם תובנות. אצל בני אהרון בדיוק להיפך – הבעירו אש זרה, נכנסו למשכן עם אלכוהול ונהגו בפזיזות.

בעולם מהיר התגובה והמיידי שלנו, זה מסר שכדאי לזכור.

בנות צלפחד (או: ליידיז פירסט)

נמשיך הלאה, בסוף המפקד מופיע פסוק מדהים:

וּבְאֵלֶּה, לֹא-הָיָה אִישׁ, מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן–אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי. כי-אָמַר ה' לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם, אִישׁ כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.

נכון, זה אותו מספר שבו יצאנו לדרך, שש מאות אלף וקצת, אבל לא מדובר באותם אנשים כי כמעט כולם מתו במדבר בגלל חטא המרגלים. אבל שימו לב לסקופ המעניין הבא:

כותב רש"י: "אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים: 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', והנשים אומרות: 'תנה לנו אחוזה', לכך נסמכה פרשת בנות צלחפד לכאן".

יש פה פרגון אדיר למין הנשי שמתעצם בדבריו של ה"כלי יקר":

"אמר הקב"ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה… לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור". (כלי יקר)

הרב נריה, שהיה אי חינוך, הסביר מה הפך את נשות המדבר לכל כך מוצלחות:

"מרים הצליחה בעבודת החינוך יותר משני אחיה, משה איש האלוקים ואהרון קדוש ה' לא עלתה בידם להעלות את המוני העם לדרגה הרצויה, ואילו מרים חאותם עשתה וגם יכולה. איך קרה הדבר? סוד ההצלחה החינוכית – בקשר האישי עם המחונכים. מרים שרה ורקה עם הנשים. אנו פוגשים אותה עושה כך, ודבר זה ודאי חזר בכל הזדמנות של שמחה, בשבט או במשפחה. התורה אינה מוסרת לנו פרטים על החיים השוטפים של העם במדבר, המקרה הבודד ודאי מלמד על מנהג של קבע, כך נוצר קשר קרוב בין מרים לחניכותיה, ולקשר זה הייתה השפעה מכרעת. מה שלא זכו לו משה ואהרון, זכתה לו מרים"

לא מספיק רק לדבר ולהרצות כדי להעביר תוכן. צריך גם לרקוד, לשיר, לחוות, לצרוב רשמים, ליצור קשר אישי.

הרב נריה מציין שבנות צלופחד, שנלחמו עבור נחלה בארץ הקודש, היו דווקא משבט יוסף (מנשה). אמנם מנשה לא נולד בארץ ולא זכה לראות אותה אלא במצריים, אבל דווקא בגלל המרחק יוסף החדיר בבניו את אהבת הארץ. הגעגוע אליה, מה שעבור הנמצאים בה יכול להיתפס כבנאלי.

בני משה (או: איך הופכים למנהיג?)

הזכרנו את בני קורח, בני אהרן, בנות צלופחד, אבל מה עם הבנים של משה? איך קוראים להם, מי היו?

שימו לב – אין משה ובניו. גם שמותיהם לא מוכרים: גרשום ואליעזר. משה דווקא רוצה שבניו ימשיכו את דרכו, שימו לב למדרש המעניין:

"מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי, אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב"ה: בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו, כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו".

מסתבר, זה לא מספיק להיות בן של. גם לא הבן של משה.

אז זה לא משה ובניו, מה זה כן? משה ויהושע:

וידבר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר.  טז יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה.  יז אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה' כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה.  יח וַיֹּאמֶר ה'אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו.

משה מחפש רועה לעם אבל אלוקים מבקש – "איש אשר רוח בו", לא מספיק רועה. ומהו אותו איש אשר רוח בו?

כך אומר משה לפי המדרש: "ריבונו של עולם, גלויה לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינם דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". מנהיג אמיתי סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

מוסיף רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". שידע להכיל.

אבל הפלורליזם לא מספיק – יש גם שאיפה. רבי עובדיה מספורנו אומר: "איש אשר רוח בו – מוכן לקבל אור פני מלך חיים". שיידע לקדם את העם הלאה. זה אדם שיש בו חזון שלא תלוי בטרנדים, או בדעות של חבריו לפיד הפייסבוק. הרב אביגדור נבנצל תיאר זאת כך: "איש אשר רוח בו – יהושע לא זז מהאוהל, ממשה, מהלימוד, מהריכוז. הוא לא בדק כל בוקר מה אומרים בשווקים – ודווקא לכן, הוא המנהיג המציאותי, המחובר והריאלי ביותר"

השאלה איך מייצרים אנשים כאלה לדור הבא, אנשים שיש בהם רוח.

תודה רבה. ניפגש פה בשבוע הבא עם פרשה חדשה וגם בתקופה חדשה – שלושת השבועות מתחילים. להתראות.

כאן ניתן להאזין לקובץ אודיו של השיעור

להורדת קובץ mp3 לחצו כאן

השיעור השבועי של סיון רהב-מאיר מתקיים מדי יום רביעי בשעה 21:00 בהיכל שלמה, רחוב המלך ג'ורג' 58, ירושלים.

שיעור נוסף, בתל אביב, מתקיים מדי יום ראשון בשעה 21:00 בהאנגר 11, נמל תל אביב. השיעור בתל אביב בעלות סמלית של 30 שקלים.

לחצו כאן לצפות בשיעוריה הקודמים של סיון רהב-מאיר ב״ליבא״

רוצים להישאר בקשר עם ״ליבא״ ולקבל עדכונים על שיעורים, מפגשים ותכנים?

אפשרות אחת: הצטרפו לעדכוני המייל שלנו. לחצו כאן.

אפשרות שנייה: הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו.
ההצטרפות לקבוצות מצריכה שני שלבים פשוטים:
1. הוסיפו את המספר של ליבא 058-70-75-455 לרשימת אנשי הקשר במכשיר שלכם.
2. לאחר שהוספתם את המספר, אנא שלחו הודעת וואטסאפ (לא סמס) למספר הנ"ל, וכתבו "הצטרפות".
מכאן ואילך, תוכלו לקבל עדכונים חמים ישירות לנייד.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. מעולה!!!

    ורד קליין
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *