הקדיש שלא נאמר

מה לעשות במקום שאינו ראוי, ולעולם לא ישוב להיות ראוי? מה לעשות כשאתה הולך, ומעל לראשך הגלוי אין דבר מלבד צעקות של אוויר מחולל, פיות קרועים ועשן שחור שאינו מגיע לשום מקום כי אין מעליך מקום? יונתן ברג הגיע לאושוויץ להגיד קדיש על משפחת סבתו, ולא היה מסוגל
הקדיש שלא נאמר

כבר בכפר הקטן בפולין, מיד אחרי הגבול עם צ'כיה, ענן כבד ושחור החל מרחף מעלי, והוא נע לכל מקום שבו פסעתי. תעוקה וחולשה תקפו אותי, התיישבתי על המדרכה ועצמתי עיניים. לכאורה, מקום שרירותי, הרי הגבול בין המדינות השתנה ונמחק פעמים רבות, אבל התודעה נעזרת בסימנים כאלה בכדי לחוש את עצמה. הייתי בדרכי לורוצלב, עיר בקרבת הגבול. אבל בנסיעה מורוצלב לקרקוב הענן כבר הפך לחושך. הקשבתי לאלג'יר באוזניות וקראתי את ספר המסע של בני שבילי בפולין. הצלילים והמילים התנגשו זה בזה ומתוכי פרץ ייאוש גמור, שהתמזג עם ייאוש המוות מוחלט עמד בקרון, על חוטי החשמל ועל המסילה. העצים, דווקא העצים הם הדבר הכי קורע לב בפולין. העצים הזקופים, הצפופים והירוקים מהווים עדים דוממים ונאמנים. לא זזים, אבל סופגים לתוכם את העשן ואת הזמן, את צפירת הרכבות, את הצעקות ואת הבכי. עצים שעליהם נח האפר, עצים דוממים אותם ראתה משפחתי ברכבת מהמבורג, עצים אותם אני רואה. התחלתי לבכות.

אי אפשר לכתוב על ורוצלב ועל קרקוב. אי אפשר לכתוב על הכיכרות היפות, על הכנסיות, על הטירות ועל הנהרות. אי אפשר לכתוב על המפגשים הנעימים והמרתקים שהיו לי, למשל עם מייכהו, צעיר פולני שעורך את עיתון הקהילה היהודית בורוצלב, כולו עניין ומשיכה ליהדות ולישראל. אי אפשר לכתוב אפילו על הרובע היהודי המתחדש בקרקוב, קז'ימייז', על בית הכנסת של הרמ"א בו התפללתי בערב שבת, על פסטיבל המוזיקה האתנית שבו, על ההופעה מרתקת של טריו שנקרא "ספרדים" ומורכב מזוג אחים פולני ומזמר יווני, שהאלבום האחרון שלהם נקרא " מגיד", כך, בעברית, והם מנגנים שילוב בין כליזמר, מוזיקה יוונית וג'ז. אי אפשר לכתוב על הצעירים של קרקוב, שבאמת מצטערים על הרס החיים היהודיים, באמת רוצים להתקרב, אי אפשר לכתוב, לא לעומק, כי שעה מפה שוכן האתר הנורא ביותר בתולדות האנושות, הוכחה לאסון שבתוכנו.

נסעתי לאושוויץ בכדי להגיד קדיש. משפחתה של סבתי נרצחה שם, נדמה לי כי איש מבני המשפחה שלי, אולי בצדק, לא הגיע לשם. הרגשתי שמחובתי להגיד קדיש, שרוחם עוד מרחפת, לא משוחררת, מעל העיירות והעצים, מעל הרכבות, באוויר המעונה של אירופה ושאולי קדיש ישחרר אותה. נסעתי עם סידור וכיפה, ורעדתי כל הדרך. לא ידעתי אם אהיה מסוגל להגיד את המילים, אם בכלל אהיה מסוגל לפסוע לתוך המחנה הארור. ואכן, לא הצלחתי. לא הצלחתי להגיד קדיש בתוך המחנה, רק מאוחר יותר, כשיצאנו, על ספסל מרוחק ובגבי למחנה הריכוז.

אין אלוהים מעל המקום הנורא הזה, הוא נעדר. אין דבר מעל המקום הנורא הזה, רק חלל ריק ופנוי. חיפשתי אותו בתוכי ומחוצה לי, חיפשתי אותו בכדי לשלוח אליו את המילים, לנחם אותו כדי שינחם אותי על הרעה הגדולה, אבל האל אינו. דממה מוחלטת הקיפה אותי, לראשונה בחיי הרגשתי נטול אל, נטול השגחה, מופקר. גם בחטאי הגדולים ביותר, בבתי הסיאוב המלוכלכים ביותר שהייתי בהם, ברחובות הנידחים ביותר, מעולם לא חשתי היעדרות כזו, העלם והסתר פנים כזה. לא הייתה רוח ורק צלילים מעטים, ללא השגחה.

מה לעשות כשאין אלוהים? מה לעשות במקום שאינו ראוי ולעולם לא ישוב להיות ראוי להשתייך לתנועת האדמה כלפי מעלה, לשיר ההלל העצום של אין סוף נשימות, חפצים, מראות, פנים, צמחים, מים, הנטענים בנוכחות, בכוח, בחיים? מה לעשות כשאתה מגורש מכל אלו, דחוי מכל אלו, הולך ומעל לראשך הגלוי אין דבר מלבד צעקות של אוויר מחולל, פיות קרועים ועשן שחור שאינו מגיע לשום מקום, כי אין מעליך מקום? מה לעשות שכבר אין מי שמשגיח ואין מי שרואה, והכל מותר ואין דין ואין דיין?

ובכן, לא להגיד קדיש, לא לדבר, לשתוק. זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי את הדומיה, דומיה שאין בה מאומה, לא קבלת הדין ולא השלמה. אין זו הדומיה של אהרון, אלא שקט שבו אתה חדל להיות, אינך עד מגיב ליש, עד נלהב כפי שאתה במסע, אינך כי אם עיניים רואות אשר חורטות את המראות על לוח הלב מבלי להגיב, אי אפשר להגיב למראות, אלא רק לקעקע אותם על העור הפנימי, להפוך אותם לכוויה אשר לעולם לא תרפא, לעולם לא תמחק. השהייה במקום בלי אל היא שהייה בגיהנום, מקום של אש בלבד, של הפקרות, של העדר מוצא ושל העדר תקווה. עמדתי מול המחנה ביציאה. אינני יכול לכתוב את מה שראיתי. אי אפשר לכתוב את זה, המילים אינן יכולות לתאר דבר.

אולי הוא נעדר כי הצעקות אליו, שמילאו יום יום את המקום הזה, מאות אלפי הצעקות אליו, הניסו אותו משם. אי אפשר היה להישאר שם, הבגידה הייתה גדולה מדי, מוחלטת מדי, הסבל היה גדול מדי. מעשיו טבעו בים ומאז העולם אינו אותו עולם שנברא, העולם אינו עשוי שבעה ימים כי נוסף עוד יום, מחוץ לזמן, מחוץ למעגל, מחוץ לסדר. יום הפורענות, יום ההסתר. קמתי ללכת וכל גופי חש את הכאב. בני משפחתי הלכו מאחוריי, הם עזבו לאט את המקום, משוחררים סוף סוף הם נעו מחלקת האפר העצומה, שעד היום אפשר למצוא בה רמזים למתים, ועלו מעל העצים ומעל העיירה ומעל הערים. הם המשיכו ונעו באוויר ועברו את הים והגיעו לעמק יזרעאל. שם הם פגשו את סבי וסבתי שכבר אינם, וסבתי ביקשה סליחה מאחותה והוריה ומשם הם עלו כלפי מעלה. סוף סוף היו מעליהם שמיים שיש בהם מקום.

נסענו חזרה לקרקוב. המבקרים האחרים דיברו, צחקו, ניסו להניס מתוכם את המראות ולטשטש את מה שרק הרגע צעדו בתוכו. שתקתי, לא הוצאתי ספר, לא שמעתי מוזיקה. דממה עטפה אותי וחשתי את נקודת הכוויה בעורי שלעולם לא תמחק.

- אולי תמצאו עניין גם בכתבות האלה -

  1. שכוייח

    אריק קרמר
  2. נהנה לקרוא את סגנון הכתיבה. תודה

    עקיבה
פרסם תגובה

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *