"אין שלם מלב שבור" מלמד אותנו הרב מקוצק, אבל אנחנו מעדיפים לא להיות שם. השלמות בה אנו חושקים היא לא כזו שנוצרת מתוך משבר.
ומהו בעצם משבר? משבר, אם נלך אחורה, הוא הכיסא עליו יושבת אשה בשעת הלידה. יש הטוענים שהרחם נקרא כך. משבר הוא גם גל ששוטף בעוצמה . שבר הוא חלקיק מתוך השלם שנשבר, אך הוא גם כינוי למזון, הדבר המחיה ("כי יש שבר במצרים…"). אותה המילה מכילה דבר והיפוכו, צער ושמחה, שבירה ותיקון, הכיצד?
על פי המסורת, בי"ז בתמוז אירעו "אסונות לאומיים": נשברו לוחות הברית הראשונים (שבר רוחני), הובקעה חומת העיר ירושלים ע"י הצבא הרומי בתקופת בית שני (שבר לאומי), בוטל קרבן התמיד בבית המקדש הראשון עקב כיבוש העיר ע"י הבבלים (שבר סדר החיים במרכז הרוחני), אפוסטמוס שרף את התורה והועמד צלם עבודה זרה בהיכל המקדש (שבר אמוני שפגע בקדוש וביקר ביותר).
יום זה של שבר פותח את שלושה שבועות הנקראים "ימי בין המיצרים" שמסתיימים בתשעה באב, אלו ימים שרבו בהם אסונות גרושים ופרעות משך הדורות. אך מה זה נוגע לנו כעת?
"עם ללא עבר", אמר נפוליאון, "אין לו עתיד". הוא לא היה היחיד. "ללא עבר אין עתיד", אמר יאנוש קורצ'ק. "אדם שאין לו עבר, אין לו הווה ועתידו לוטה ערפל" אמר יגאל אלון.
העבר, למעשה, הוא חומר הגלם ממנו נבנה העתיד הפרטי והכללי.
האם אין מנוס מכך שצמיחה והתחדשות יבואו דווקא מתוך משבר? מדוע אנחנו חייבים לכאוב כדי להתקדם? ההיסטוריה וחוויות החיים מלמדות שכנראה כך המנגנון של הקיום עובד, כמו הזרע שנטמן באדמה שצריך לעבור בחינה של "ריקבון" זמני להפסיד את צורתו המקורית כדי להצמיח צמח חדש ורענן. כך מדינת ישראל קמה מתוך משבר השואה, כך אנשים שהגיעו להישגים מספרים לא פעם על דחף מיוחד להצליח שהתעורר על רקע הנפילה, ואם נביט בעצמנו, נוכל לזהות דפוס דומה כשנסרוק את כל הדברים שעיצבו את דמותנו. אין זה מפתיע שלשינויים המהותיים גרמו דווקא המשברים בחיינו. מדוע זה כך?
לשגרת החיים יש נטיה לקבע אותנו. אין לנו צורך להתאמץ מעבר לה, מלבד התעסקות נינוחה בשיפור איכות חיים. אין דבר שמעורר בנו מוטיבציה לשינוי ותיקון של הפגמים החברתיים או האישיים, בטח לא תיקון דורש מאמץ, חשיבה אחרת, שינוי שגרה, ויתור על הרגלים, למה לנו? העצלות שבנו הרצון להיות במקום המוכר והבטוח משאיר אותנו דבוקים למקום.
כשהחולי, החסרון או המצב המוסרי הירוד גודשים את הסאה, מגיע המשבר. כמו גופנו שמעורר אותנו להבין שלא נהגנו בו כראוי ע"י מחלה, כך המציאות נותתנת את אותותיה. האם אין דרך אחרת לכך? ודאי שיש, אך היא דורשת מודעות גבוהה ומתמדת, נכונות לוותר על המוכר והנוח ולהיות בתהליך מתמיד של ברור עצמי.
י"ז בתמוז הוא יום של עצירה מהשגרה והתבוננות. נכון הסיבות שהביאו לקבוע אותו נראות רחוקות, כאילו ממציאות אחרת, אך השורש לחסרונות קיים גם קיים: דרכנו כאומה, סדרי החיים, אמונתנו, הערכים המקודשים לנו, מה מהם חסר ומה מהם שבור, כלל אינם מעסיקים אותנו. הם הוזנחו ומעלים אבק על המדף של חיינו. אנחנו לא מגיעים אליהם.
"הוציאה ממסגר נפשי…" מבקש דוד המלך בתהילים (פרק קמ"ב), אחד הפרשנים מסביר: הוצא את נפשי מהמסגרות המקובעות המנוונות לדרך צמיחה חדשה. וזה בעצם האתגר שלנו, להביא לצמיחה מתוך התבוננות ובחירה, ולא מתוך משבר.
